עכשיו, סגרת את הדלת והכל נגמר.
לא יהיו יותר לילות של תהייה מה אתה עושה, או טלפונים שנמשכים
שעות.
הכל נגמר, מתכלה אט אט בנשמה.
כמו פרח, נובל, כמישה סופית. (אומרת לעצמי שמשהו יצא משיעורי
ביולוגיה).
מתחבטת בהרגשה, במילים, בהד הזה, אותו ההד שכל כך אהבתי.
איך אמרת בצורה כ"כ פשוטה, דבר שמסיים קשר, כ"כ ארוך.
היו לנו בעיות, לא מעט, אבל בתור מערכת יחסית ראשונה, אולי
חשבתי שככה זה אמור להיות.
היה לנו את המשבר שבו פשוט רציתי להפסיק לנשום.
שבועות שלמים אני ישבתי, חשבתי איך לצאת מהסיפור הצר הזה.
היו בי ספקות, אבל הבנתי שזה יהיה ממש קשה.
אם תביט בי עכשיו, בדמעות שזולגות, באף האדום, בעיינים
הצורמות, פתאום לפתע, ממש כמו תקליט, יתנגן לו הזמן שלנו, הזמן
שלא יחזור.
הזמן שהתנדף מאחורי הדלת שנסגרה בטריקה, בלי מבט בעיניים, כמו
זרים, לא כמו שני אנשים שהיו כ"כ קרובים אחד לשני, שלא עבר בלי
יום שדיברו, אפילו על דברים טפשיים שלא ממש רציתי לשמוע, כמו
כדורגל. אבל זה יצא מהפה שלך, הפה שאני כ"כ אוהבת, שמדבר,
שאוכל, שמנשק.
מנסה להשלים שאני לא אטעם את אותו הטעם יותר.
כבר עכשיו אני מתגעגעת אליו.
ידעתי שיבוא היום ואני אהיה הילדה המיוסרת שבוכה על המיטה בגלל
החבר שעזב, ידעתי שיהיה לי קשה, אבל  אני יודעת שזה יהיה הרבה
יותר קשה ממה שחשבתי.
יום רביעי היום, מחר יש בית ספר. איך אני אסתכל עליך, אתה יושב
מולי, מביט בי במבט ביישני שאני בוהה בך בטעות, בשיעור.
טלפון. אימא עונה. צעקה מסורתית של השם שלי, כדי שאענה.
אני עונה, ושוב שומעת את הקול הזה, שלך, שיוצא מהשפתיים שאני
מתגעגעת אליהם.
אתה אומר שאתה מצטער, אני מאמינה לך כי תמיד הייתי תמימה.
אתה אומר שזה לא היה בכוונה.
אני מתחילה לבכות. אתה שותק.
אני צועקת עליך בעל כורחי ומנסה להשתיק את הנשמה שלי שזועקת.
ואז אתה אומר 3 מילים שפשוט משתיקות את הנשמה שלי לנצח.
'אני אוהב אותך', אתה פולט.
מעולם לא שמעתי אותך אומר את המילים האלו, במשך שנתיים חיכיתי
לכך.
ודווקא עכשיו, אחרי שטרקת את הדלת, אתה אומר אותן...
שוב שתיקה,
אתה אומר שאתה מגיע אלי.
אני מנתקת. ואחר כך אני קולטת שהייתי צריכה להתנגד.
אתה בא ודופק בדלת, אותה דלת שטרקת לפני חצי שעה.
אני מנגבת את הדמעות וסוגרת את הטלוויזיה שהיתה מכוונת על ערוץ
טלנובלות ששם כל יומיים זה קורה.
אתה נכנס ומחבק אותי, אני מתנגדת.
רואה במבטך שאתה מבין.
אתה מבקש סליחה, וחוזר על כל מה שאמרת בטלפון.
אתה מתקרב אלי, והנשמה שלי צוחקת עכשיו.
אתה אומר לי שוב את אותן 3 מילים, ומתקרב כך שגופי לא יכול
להתנגד.
נשיקה, אחת הנשיקות הטובות שלנו, אולי מתוך תסכול.
התגעגעתי לשפתיים האלה, הטובות והמוכרות.
אתה מחייך אלי ועוטף אותי בידייך הגדולות.
אין לי ברירה אלא לסלוח.
אני אוהבת אותך יותר מידי,
לצערי.