[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








משהו ניער אותו... הוא חלם וסרב להתעורר.
''דוקטור גולן יראה אותך עכשיו... עכשיו, עכשיו, שיו, שיו...''
הקול הלך וגווע במוחו במהירות. משהו המשיך לנערו.
''הדוקטור מחכה לך, אין לו זמן כל היום בשבילך, קום!''
הוא פקח את עיניו; לפניו ניצבה אישה בלבן - אחות? אולי. קולה
המהדהד הפך להיות ארצי ובלתי נעים: ''בוא איתי בבקשה.''
היא נטלה את ידו והוא - כגוף חסר רצון משלו - הלך אחריה. היא
הושיבה אותו, בלא עדינות מיותרת, ליד מכתבה, שמצידה השני ישב
גבר מאפיר בשנות החמישים לחייו. הזר חייך אליו בטוב לב ושאל:
''אתה יודע מי אתה?''
הוא ניסה להיזכר, לא הצליח ונבהל. אולם לאחר רגע עמדה לו ערמתו
והשיב: ''מבחינה פורמאלית... כלומר... אם הכוונה לשמי, גילי,
מקצועי וכדומה, התשובה היא כן. אבל מבחינה מהותית איני יודע
וגם אתה לא.''
''נשמע מאוד פילוסופי,'' השיב הרופא בחיוך מקצועי, ''האם אדוני
פילוסוף?''
''לא,'' השיב, ''אני, לפני... כלומר, הייתי...'' הוא דלה את
הפרטים אחד לאחד מזיכרונו, לאמתו של דבר לא ידע מה יאמר בעוד
רגע, לכן נשמעו דבריו מהוססים ומגומגמים, אולם לאחר שנאמרו
הפכו להיות אמת לאמיתה, ''לפני ה... מקרה הייתי, נדמה לי, בטח
הייתי, עיתונאי. הו, כן בוודאי, עיתונאי ב... שבועון 'פיקנטי'.
שמי מם-שין. לא, זהו שמי הספרותי, הייתי חותם כך על מאמרי, זה
פשוט: 'מישהו'. שמי האמיתי ארוך: אליקים חרש-זהב; גולדשמיט
בלעז. הכול התחיל...''
הוא השתתק כאשר ראה ניצוץ של אירוניה בפני היושב מולו, ואומנם,
לא התקבלו הדברים על דעתו של הדוקטור, הייתכן שזה מם-שין הידוע
מחקירותיו האמיצות? חשב, חקירותיו שקעקעו לא אחת את אשיות
החברה ואף הפילו ממשלות? אבל מכיוון שרגיל היה לפגוש
ב'נפליונים' ו'קיסרים' במוסדו, לא הגיב.
''אני בן ארבעים וחמש, רווק מרצון,'' ניסה להמשיך, ''אני רואה
דוקטור שאתה מהסס. אולי תצלצל למערכת?" המספר שחייג כל כך הרבה
פעמים נשלף בקלות מזיכרונו, ''המספר הוא: 2754326,'' אמר.
הרופא חייג ולאחר התלחשות קצרה לתוך השפופרת החזירה בשקט
למקומה.
''כן, מם-שין, זה כנראה אתה. הם אישרו שאיבדו אתך קשר מעל
לשבוע והם באמת דואגים לך.''
''שילכו להזדיין,'' אמר בכעס בלתי ניתן לשליטה, ''בגללם אני
כאן. בעצם לא כל כך בגללם, יותר בגלל הסקרנות הארורה שלי, וזה
הסיפור: השכנים של העורך סיפרו לו שאצל משפחת תדהר מתרחשים
דברים מוזרים; הם מדברים עם צמח דמוי אדם, הנטוע בעציץ בסלון
שלהם. מדי פעם הם מוציאים אותו לחצר לשאוף אוויר צח ולמרבה
הפלא נראה שהצמח משיב לדבריהם. כל זה החל אצלם - כך סיפרו
השכנים - מאז הרגו את בנם מתוך רחמים. הוא סבל מהזדקנות מהירה;
בגיל שש היה ממש זקן ואז נעלם. בתחילה הם גידלו דג ענק בברכה
ואז גם הוא נעלם והם החלו מגדלים את הצמח המפחיד הזה.
כשהטיל עלי העורך את המשימה עם כל הפרטים האלה, לא יכולתי שלא
למחות שזה לא רציני - אני כתב פוליטי - אבל הסיפור קנה אותי,
ואז קבעתי פגישה עם משפחת תדהר. המשכתי לבוא ולרשום את סיפורם
מדי יום. במשך שבוע ימים. הרשימות צריכות להיות כאן אתי.''
הוא הכניס את ידו לכיס הפנימי של מעילו המזוהם ונבהל כאשר לא
מצא אותן שם.
''הרגע,'' אמר לו הד"ר, ''האם זה שייך לך?'' הוא שלף ממגירתו
מעטפה חומה ובלויה והושיטה למם-שין, ''את המעטפה הזו נופפת
בידך, כאשר הביאה אותך הניידת לבית החולים. הם מצאו אותך מדלג
בצורה מוזרה וכאשר שאלו אותך למה אתה עושה זאת השבת: 'אני מנסה
לא לדרוס קרובי משפחה.' כשהגעת לכאן היינו נאלצים לסמם אותך,
כי היית במצב רוח של אבוד לדעת. כל הזמן ביקשת שנעזור לך למות
כי אינך רוצה לדרוס אחרים. עכשיו נראה לי שנרגעת קצת, אולי
תספר לי את סיפורך מהתחלה?''
''אנסה להישאר שלוו,'' אמר מם-שין, ''אבל נראה לי שהדבר אינו
פשוט עבורי. אצטרך להיעזר ברשימותיי, ברשותך.''
הוא פתח את המעטפה הבלויה, בידיים רועדות, עיין רגע והחל קורא:
"עדותו של רון תדהר: 'כאשר נכנסתי אליה, מצאתי אותה מחייכת
באושר.' 'ראית אותו?' שאלה בהתלהבות, 'הוא בלונדיני חייכן
ונראה נבון מאוד.' לא יכולתי שלא לחייך למשמע דברי אשתי,
המתייחסים לילד שזה עתה נולד. 'לא,' השבתי בחיוך, 'עוד לא
ראיתי אותו. אבל אם את אומרת, מי אני שאשבור לך את המילה. יפית
שלי את זקוקה עכשיו למנוחה. תספיקי ליהנות ממנו. כל החיים
לפנינו. אני יוצא עכשיו לנסות ולראות אותו, אם האחיות ירשו
לי.' יפית נדה לי בראשה. היא הייתה עייפה לאחר מאמץ הלידה.
הרגשתי שהשינה משתלטת עליה. הפרחתי נשיקה לעברה מכיוון הדלת
ויצאתי. ליד חלון חדר הילודים היה תור קטן, של אבות שהמתינו
לראות את ילדיהם. הבטתי בילדים המוצגים ואישרתי את קביעתי
משכבר הימים, שכל התינוקות דומים. רשמתי על פתק את שם משפחתנו,
'תדהר', הצגתי את הפתק בחלון והמתנתי. האחות חייכה אלי בהבנה,
חיפשה בין המיטות, ולפתע נרתעה לאחור. נראה היה שאף השמיעה
צעקה, אם כי הזכוכית בלמה את הקול. היא הרימה ילד גדול מאוד
מתוך העריסה - נראה היה שהעריסה קטנה עליו - והציגה אותו
בחלון. הוא היה שונה ללא ספק. נראה היה גדול ובוגר מהאחרים
ויפה מאין כמותו; ראשו היה מלא שער בלונדיני עבות, עיניו
הכחולות זהרו באור מוזר ופניו הקרינו שלוה ותבונה, כאילו מבין
הוא את הנעשה. למרות כל זאת, צעקתה של האחות הייתה מוגזמת.
כתבתי במהירות על הפתק: 'מה קרה?' והצגתי אותו בחלון. האחות
החזירה את הילד לעריסה - הוא מילא את כולה - חזרה לחלון והציגה
פתק משלה: 'לפני שעה הוא היה קטן בהרבה.' כתבתי במהירות: 'את
בטוחה?' היא יצאה אלי והשיבה: 'כן, אני בטוחה, אני טפלתי בו.'
לפתע לא נראתה הערתה של יפית, על יופיו של בננו, טיפשית כל כך.
חשתי גאווה ככל אב, אבל גדילתו המהירה הדאיגה אותי. רציתי
להיוועץ ברופא והמתנתי לבואו.
כאשר הופיע דוקטור סגל - ממהר כמו תמיד - עצרתי אותו בפתח חדר
הילודים ואמרתי: 'דוקטור אני רון תדהר, בני נמצא בפנים. דבר מה
מוזר קורה לו.'
'מה?' שאל הרופא משועמם.
- 'הוא גדל'
- 'כולם גדלים.'
- 'כן, אבל לא כל כך.'
הרופא עזב אותי כאשר חיוך סלחני מרוח על פניו. המשכתי להביט בו
בעת עבודתו; הוא ניגש לעריסה הראשונה, הצמיד את הסטטוסקופ לחזה
התינוק, חילק הוראות לאחות המלווה ועבר למיטה הבאה. כך הוא
המשיך עד שהגיע אליו. הוא הביט משתאה, הפנה מבטו לעבר האחות,
אמר דבר מה ויצא בכעס. האחות רדפה אחריו מנסה לפייסו, מחזיקה
אותו בחלוקו ואומרת בקול מתחנן: 'דוקטור זה נכון, אני לידו מאז
היוולדו. איש לא יכול היה להחליף אותו מבלי שאראה. הוא צומח
במהירות מדהימה.'
הרופא התרצה וחזר לעבודתו. מיטתו של בננו הוחלפה בגדולה יותר.
כאשר עזבה יפית את בית החולים, אני נשאתי את התינוק. הוא לא
היה לפי כוחותיה. לאחר יום בא דוקטור סגל לבודקו; הוא הפך אותו
מצד לצד, האזין לנשימתו ולדופק ליבו, בדק את התכווצות אישוני
עיניו הכחולות והנבונות.'מה שמו?' שאל לפתע.
שנינו השבנו ללא מחשבה וללא תאום מוקדם, ונשמענו כמו מקהלה
מדברת: 'אל'. 'זה קורה לנו כל הזמן'  התנצלה יפית, 'יש בינינו
טלפתיה'.
'אל מה?' שאל הרופא, 'נתנאל? חננאל? יקותיאל? זבדיאל?'
'אל!' השבנו שנינו בבטחה ופרצנו בצחוק.
מעריסת התינוק נשמע קול גבוה וברור: 'אל, אל, אל.'
השתתקנו בבהלה. הרופא נפרד מאתנו בחיפזון, כבורח מהמערכה.
לאחר שבוע קם אל ממיטתו, ודיבר בבהירות מילים רבות. כשהיה בן
חודש נראה היה כבן שנה ויותר. הוא הלך ודיבר באופן חופשי.
תקופה קצרה לאחר מכן החל עובד על 'הפרויקט'.
''מם-שין,'' הפסיקו הרופא את שטף קריאתו, ''אני רואה שהדברים
מעוררים שוב את התרגשותך ובנוסף צריך אני לראות חולים נוספים.
נפסיק כרגע, תבלה כאן את הלילה; ניתן לך את החדר המלכותי. מחר
הדברים יראו לשנינו יותר הגיוניים.''
מם-שין קם בכבדות ובחוסר ידיעה אם עמדתו מאפשרת לו לסרב להצעתו
של הרופא. הוא העדיף לא להעמיד נושא זה למבחן ולכן גרר עצמו
לעבר הדלת.
החדר היה סביר בהחלט, אם כי הכינוי 'החדר המלכותי' היה גדול
עליו בכמה מספרים. הוא כלל מיטה שהייתה נראית נוחה למדי ובשלב
זה לא ניתן היה לדרוש יותר. מם-שין השתרע על המיטה בבגדיו,
התכסה בשמיכת הצמר עד למעלה מראשו, כמעט ונחנק מהריח החריף
שהדיפה, אבל הצליח להירדם ללא כל בעיות.
לאחר שגרת בוקר שהזכירה לו שרות מילואים, מצא עצמו שוב בחדר
ההמתנה אותו הכיר מליל אמש. הפעם היה לבדו. דוקטור גולן קיבל
אותו במאור פנים, הציע לו קפה, ואמר: ''מן-שין אתה עדין מחזיק
בסיפורך מליל אמש?''
''אני לא כל כך זוכר מה סיפרתי לך; הייתי שיכור כהוגן. אבל אם
אתה מתכוון לעדותו של רון תדהר, אז התשובה היא כן. כל מה
שקראתי לך נכתב מפיו. במקרים מסוימים התערבה יפית ותיקנה פרט
זה או אחר. לא ציינתי את זה כי לא שינה הדבר את העדות במהותה.
בכל אופן בשלב מסוים נטלה היא את היוזמה, ואני, נאמן לשליחותי
העיתונאית, רשמתי גם את עדותה.''
''נו, נשמע.'' אמר הרופא.
''עדותה של יפית תדהר,'' קרא מן-שין בצליל יבש  החסר כל
התייחסות אישית: ''עוד בזמן ההיריון הייתה לי הרגשה מוזרה, אבל
מכיוון שזה ילדנו הראשון, לא ידעתי כיצד אני אמורה להרגיש.
נדמה היה לי שהעובר משתלט עלי. שוחחתי אף על כך עם הרופא. הוא
ראה בכך תופעה עצבנית, שתחלוף עם הזמן. ניסיתי להתעלם מכך
ולעתים אף הצלחתי. אבל זה לא עזב אותי מעולם.
כאשר נולד אל, והלידה עברה בקלות מדהימה - לדברי הרופאים -
צריכה הייתי להירגע. אבל ברגע שהבטתי בו... או יותר נכון, כאשר
הוא הביט בי, ידעתי שהרגשתי הייתה יותר מדמיון שווא. אנסה לתאר
זאת; אנחנו רגילים לראות בתינוק יצור התלוי לחלוטין בנו, כי
אינו מסוגל לקיים את עצמו. אני מאמינה שזה נותן לבוגרים, הרגשה
מסוימת של עליונות. עם אל הייתה לי הרגשה שאני התלויה בו ובעצם
הוא שוכב במיטה ומצפה לטיפול, רק כדי לגרום לי נחת.
כן, הוא גדל מהר, והחכים באותו קצב. הרופאים שראוהו קבעו, שיש
כאן תופעה נדירה של הזדקנות יתר, סימטרית לחלוטין, עם מנת משכל
בלתי רגילה. אבל אל עצמו חשב אחרת. רק זה יכול להסביר מדוע החל
מייד לעבוד על הפרויקט. רון לא היה אתו מידי יום ביומו, אני
כן, אני ראיתי אותו גדל לנגד עיני ממש, אבל כולנו קיווינו
שבשלב מסוים גדילתו תיעצר ויהיה לבסוף ילד נורמאלי.
לפתע הופיע דוקטור סגל - לאחר תקופה ארוכה שלא ביקר - ובישר
לנו את בשורת איוב: גילו אצל אל גנים אשר אינם ידועים בבני
אדם. הוא לא ידע לפרש מה יגרום הדבר והיכן יסתיים. הוא לא ידע,
אבל אני מאמינה שאל עצמו ידע כל העת. אחרת איך תסביר את
שקדנותו הבלתי רגילה בבצוע הפרויקט? רגילים היינו לשוחח אתו על
כל נושא שבעולם. תמיד הפגין ידע, שלא ברור היה מאין הצליח
לשאוב אותו. לא זכרנו שדיברנו איתו על הנושאים בהם עסק, יתרה
מכך, בנושאים רבים לא התמצאנו כלל. הוא פשוט ידע דברים שמעולם
לא למד - לפחות לא בצורה פורמאלית. הוא ביקש שנרכוש לו מחשב
אישי משוכלל. הוא ממש הגיש לי מפרט. לכל הילדים הגדולים בשכונה
היו מחשבים ומכיוון שהיה מפותח כמותם ואולי אף יותר מהם, שמחתי
לבצע את מבוקשו, אבל לא לפני ששאלתי מה יעשה בו. הוא השיב ללא
היסוס : ''את הפרויקט.'' היה משהו מאוד חמוד במילים אלו, כאשר
יצאו מפי ילד קטן; זה נשמע רציני מדי. הוא הגיש גם רשימת כלים
ורכיבים שבקש שנרכוש עבורו; ביניהם היה משדר EEG, המשמש לשידור
גלי מוח. הוא החל עובד במרץ. דאגנו לו כי כמעט ולא ישן, ואז...
החל להוריק.'
'מה?' שאלתי בפליאה, 'מה זה להוריק?'
יפית נאנחה בצער הנהנה בכוון בעלה, ואמרה: 'ספר לו רון, את
הסיפור הזה אתה מכיר טוב.' דמעות עמדו בעיניו של רון תדהר כאשר
המשיך את הסיפור: 'צבעו הפך להיות ירוק מרגע לרגע. בתחילה
חשבנו שנדמה לנו, אבל יותר ויותר השתכנענו שהתופעה אמיתית.
בנוסף החלה גם צורתו להשתנות...'
   קולו של מם שין החל להישמע צורם והיסטרי. דוקטור גולן חשש
לבריאותו. אולם הסקרנות המדעית הייתה חזקה ממנו.
''האם יקשה עליך להמשיך?'' שאל, ''אולי אתן לך כדור הרגעה?''
''כן, בבקשה,'' השיב.
הוא בלע את הכדור בשקט, מנסה להתגבר על ידיו הרועדות. לאחר מכן
נשם מספר נשימות עמוקות, הביט בחלון והופתע לראות שהשמש ניצבת
במרומי הרקיע.
''כבר צהריים?'' אמר בפליאה.
''היית בעדותו השנייה של רון,'' הזכיר לו הרופא, לאחר שנראה
היה לו שנרגע.
''או, כן, אני כבר חוזר לזה.'' מם-שין חיטט ארוכות בניירותיו,
עד שמצא את אשר חיפש, והחל לקרוא בקולו חסר הגוון: 'כל יום
נראה עתה אל שונה; לא שהוא גדל - לזה כבר היינו רגילים - הוא
החל מקבל עיוותים איומים בכל חלקי גופו; תחילה התחברו רגליו
בקרום שהזכיר קרומי שחיה של דו-חיים, ולאחר יומיים נוספים,
התחברו ידיו לגופו בצורה דומה. לאט, לאט התעבה הקרום עד שלא
ניתן היה להבחין בין רגליו, הן הפכו לאיבר אחד. בצורה דומה
הפכו ידיו לחלק אינטגראלי של גופו. גם ראשו השתנה, הוא הפך
מאורך. פיו דמה לפה של דג. הוא התקשה בנשימה ובדיבור. הוא חבש
את הקסדה שהכין במסגרת הפרויקט ואז הבנו לראשונה למה זה משמש;
מרמקול המחשב בקע קול סנטתי שהביע את מחשבותיו של אל.  הוא
דיבר לאט אבל ברור מאוד: 'זרקו אותי לבריכה,' ביקש.
תחילה חשבנו שבדעתו להתאבד ולא נעתרנו לו. אבל הוא הרגיע אותנו
והסביר: 'אני זקוק למים כדי לנשום. אם לא תעזרו לי אמות.'
מיהרנו והטלנו אותו לתוך הבריכה. מיד החל שוחה במרץ ונראה
מאושר מאוד. מאותו יום השארנו אותו שם. הוא חדל לדבר והקשר
היחיד אתו היה באמצעות קסדת הפרויקט.
כל זה לא הפריע לנו לאהוב אותו, אלא שלא רצינו שייהפך לחיית
קרקס. לא רצינו שאנשים יעמדו בתור לראותו, זה היה משפיל אותו.
הסתרנו את המתרחש כמיטב יכולתנו, אבל החצר פתוחה ולא יכולנו
למנוע את השכנים הסקרנים מלהציץ.'   ''ואז הם הרגו אותו?''
הפסיק דוקטור גולן את שטף דיבורו של מם-שין.
מם-שין הביט בו בעיני עגל נדהמות, כאילו העירו אותו משינה
עמוקה ואמר:     ''מה פתאום הרגו אותו? השתגעת, הם אהבו
אותו.''
''אז איך הוא נעלם?'' שאל הרופא בפליאה.
מם-שין התקשה להבין: ''למה נעלם? אני אמרתי שהוא נעלם?''
''נדמה לי שזה מה שסיפרת בהתחלה.''  התנצל הרופא, שלא היה בטוח
יותר מי כאן נורמאלי ומי לא.
''אה, זה... לא נעלם, השכנים חשבו,'' השיב.
מם-שין ניסה להמשיך את חוט מחשבתו שנותק. דפדף בניירותיו -
נראה היה שאינו מתמצא בהם. ''כאן משום מה נפסקת עדותו,'' אמר,
''איני מבין מדוע.''
''אל תתרגש,'' הרגיע אותו הרופא, ''בוודאי יש הסבר הגיוני לכך.
אני מציע שתהנה מחברתנו עוד מספר ימים, כדי שתוכל לסיים את
סיפורך.''
מם-שין רצה להתנגד, אולם החיוך על פניו של הרופא לא השאיר מקום
לספק באשר ליחס המעמדות במקום זה.
''טוב,'' הסכים באי רצון, ''אשאר אתכם כדי להשביע את הסקרנות
המקצועית שלך.''
לאט, לאט, הסתגל מם-שין לחיי השגרה במקום זה והדבר אף החל
למצוא חן בעיניו. משוחרר היה מהמתח שהיה שרוי בו בתקופה
האחרונה. הוא החל להתייחס לשהותו במקום כחופשה לכל דבר, אלא
שלא הצליח יותר לרכז את מחשבותיו ולהמשיך את הסיפור.
''אולי תשאיר לי את ניירותיך,'' אמר דוקטור גולן באחת
מפגישותיהם. נדמה היה לו שהקנאות בה שמר עליהם - עד כדי כך
שכיסה אותם בכל מקרה בו יכול היה הרופא לראותם - אינה במקומה.
   ''לא!'' נזעק בבהלה, ''מה פתאום שאשאיר לך אותם, את נשמתי
קברתי שם.''
מילים אלו הבהירו לרופא שחייב הוא לראות את רשימותיו של
מם-שין. הוא הלעיט אותו בסם שינה וכאשר בטוח היה שלא יתעורר
במשך השעות הקרובות נכנס לחדר המלכותי, נטל את המעטפה המרופטת,
נכנס למשרדו ונעל את הדלת. הוא הוציא את הניירות המקומטים,
פרשם על השולחן, החליק אותם בידיו והחל קורא: ''תחתונים X8 ;
חולצות X4; חליפות צמר X2.''
מה עושה רשימת הכביסה שלו כאן? חשב. שאר הניירות היו קרעי
עיתונים ישנים, שלא מצא כל קשר ביניהם. לא היה כל זכר
'לדוח-אל' אותו קרא בפניו בשבוע האחרון. הוא היה רגיל
למוזרויות ואילף עצמו להגיב בשוויון נפש לאירועים שהיו מקפיצים
אדם רגיל מכיסאו, לכן החזיר את הניירות לתוך המעטפה, הביט
בשעונו כדי לוודא שיפגוש את מם-שין במצב של שינה ולאחר שנחה
דעתו מכך, החזיר את המעטפה בשקט למקומה הקודם, זוכר להניח אותה
בדיוק במצב שהייתה לפני כן.
באותו ערב זימן דוקטור גולן את מם-שין אליו להמשך הטיפול. הוא
קיבל אותו בחיוך רחב, מעלים ממנו את המידע שברשותו.
''מוכן אתה להמשך הסיפור?'' שאל.
''רק אביט בניירותיי,'' השיב. הוא הוציא את המעטפה מכיסו, דפדף
לרגע בניירות ואמר בהקלה גדולה: ''הנה ההמשך. הסיבה שלא מצאתי
זאת קודם הייתה שחיפשתי את עדותו של רון, והיא הסתיימה. הוא לא
רצה לדבר יותר על כך. אבל אני שוחחתי עם אל עצמו.''
''בבריכה? בעזרת הקסדה?'' שאל הרופא.
''לא בבריכה, בעציץ.'' השיב מם-שין.
דוקטור גולן החל מאבד את שלוותו; ''מם-שין!'' אמר בכעס, ''הפסק
לשגע אותי. על איזה עציץ אתה מדבר. אל הופך דג, זה בסדר, אבל
מה פתאום עציץ? אולי התכוונת אקווריום?''
''אני שמח דוקטור, שעניין הדג נראה לך נורמאלי, לי זה היה
נראה משונה מאוד.''
''אני לא אמרתי שזה נראה לי נורמאלי,'' התנצל הרופא, ''רק
אמרתי שזה מה שסיפרת לי לאחרונה.''
''עוד קודם לכן הזכרתי את עניין העציץ. הנה זה כאן.'' מם-שין
הוציא פתק כלשהו מתוך המעטפה, הצביע עליו ואמר: ''הנה זה כתוב
כאן במפורש.''
דוקטור גולן רכן קדימה כדי להטיב לראות את הכתוב בפתק, ומם-שין
במהירות שיא החזירו למקומו כדי שלא יראה על ידי הרופא.
''מה כתוב שם במפורש? מר מם-שין,'' אמר הרופא באירוניה גלויה.
''אני מצטט,'' אמר מם-שין, ''השכנים של העורך סיפרו לו שאצל
משפחת תדהר מתרחשים דברים מוזרים; הם מדברים עם צמח דמוי אדם,
הנטוע בעציץ בסלון שלהם.''
''כן, היה דבר כזה,'' אישר דוקטור גולן, ''אלא שהדבר אינו כתוב
בפתקים בהם אתה מביט. חייב אני לדרוש ממך להראות לי היכן זה
כתוב. הדבר חיוני ביותר להמשך הטיפול.''
מם-שין התעלם מדבריו לחלוטין. לפתע החל מדבר במהירות:
''מצאתי,'' אמר, ''עדותו של אל...''
הרופא קם בזהירות מכיסאו ונגש מאחורי גבו של מם-שין. ככל שאימץ
את עיניו ראה רק מודעת פרסומת לקוקה-קולה. הדבר לא הפריע כלל
למם-שין להמשיך ולקרוא במרץ;  ''נולדתי כיצור מיוחד במינו,
כאילו ערך בי הטבע ניסוי מדעי. אני נושא גנים מסוגים שונים,
כאלו של יונקים, דו-חיים ואף של צמחים. איני יודע איך, אבל
מודע הייתי לכך כמעט עם היוולדי. עובר אני בזעיר-אנפין את שלבי
התפתחות החיים, אם כי בסדר הפוך....''
''מם-שין,'' הפסיק אותו הרופא, ''הראה לי בבקשה באצבע איפה אתה
קורא.''
''נולדתי כאדם, לאחר מכן הפכתי ליצור ימי ועתה הפכתי
לצמח...'' המשיך מם-שין כאילו לא ארע דבר.
''מם-שין,'' צעק הרופא באוזניו, ''מם-שין אתה לא שומע אותי?''
והוא בשלו: ''אינני בדיוק צמח, אם כי מבצע אני פוטו-סינתזה,
כמו כל אחי הצמחים. אבל הם לצערי חסרי אינטליגנציה. אני אם
תרצה הצמח האינטליגנטי היחיד בעולם כיום, אם כי לא כך היה המצב
בעבר הרחוק. כאשר התפצלו החיים - פעם אחת מיני רבות - לצמחים
ולבעלי חיים, היה יתרון רציני לצמחים, ואומנם הם כבשו כל חלקה
ראויה. הם אלו שיצאו מנצחים במאבק ההישרדות.''
''אל?'' שאל דוקטור גולן ברעד.
''כן דוקטור כך קוראים לי.'' השיב מם-שין בצורה הטבעית
ביותר.
''אתה לא יכול להיות אל.'' התעקש הרופא, ''הרי אתה אינך
צמח.''
מם-שין כאילו נעור משינה היפנוטית, אמר לפתע כאדם נורמאלי לכל
דבר:   ''דוקטור השתגעת? אני אל? אתה יודע שאני מם-שין.''
דוקטור גולן החליט על עוד יום אשפוז. כאשר יצא מם-שין מחדרו של
הרופא והלך לחדרו המלכותי, משוכנע היה שהרופא זקוק לטיפול
פסיכיאטרי דחוף; ''אני אל? לגמרי ירד מהפסים, הרופא הזה,''
מלמל לעצמו.
גם הרופא לא בטוח היה בשפיותו שלו. הוא בהה בשולחן זמן רב,
ולפתע הבחין שמם-שין - בניגוד לפעמים הקודמות - שכח לקחת את
מעטפת הניירות איתו. היא שכבה על השולחן מיותמת. דוקטור גולן
מתוך סקרנות מאוד אנושית,  אם כי בלתי רציונאלית לחלוטין, עט
עליה כמוצא שלל רב. הוא הושיט יד רועדת כדי להרימה, הביט בתוכה
ונדהם; היו בה ניירות חלקים רבים משזכר. בעצם גזרי העיתונים
היו מעטים, וכולם היו מודעות פרסום נפוצות מאוד. הניירות
החלקים סיקרנו אותו משום מה. הוא הרימם למול האור, כדי לצאת
ידי חובה בבדיקת העובדות, לפני שיציין בדו''ח הרפואי של
מם-שין: ''סכיזופרניה.''
''כאשר הרגשתי שהגיע הזמן, ביקשתי מהורי שישתלו אותי
בעציץ...''  הקול נשמע כאילו לא עזב מם-שין את החדר. דוקטור
גולן הביט סביבו ווידא שנמצא הוא לבדו. הקול נשמע ממש ליד
אוזנו הימנית; ''ואז כאשר הייתי שתול באדמה הטובה, מושקה יום,
יום, הבנתי שאין טוב ממני.'' הקול נשמע אתה במרכז ראשו. הוא
המשיך להחזיק את אחד הפתקים הריקים, כאילו היה קמע נגד
עין-רעה. הוא הציץ בו וקרא ללא קושי: ''את מחשבותיי ורצונותיי
אני משדר אליכם באמצעות קסדת ה-EEG, ובעצם שולט אני בכם.''
הרופא ניסה להשתחרר מההשפעה שהשתלטה עליו. ניער את ראשו, ואף
צבט את עצמו באכזריות. הדבר לא סייע בידו. הוא חש בחרדה הולכת
וגדלה איך משתלט אל על מוחו, איך מתחיל הוא - בדומה למם-שין -
לקרוא מפתקים ריקים, ולהוות פה לאל, החסר כושר דיבור. הוא יצא
מחדרו סהרורי, חסר כל רצון משלו, נגרר בכוח בלתי נראה, למקום
בלתי ידוע. הוא חלף בדממה ליד השומר בשער, שהכירו ואפשר לו
לצאת, והמשיך במעלה הגבעה. מדלג בצורה מוזרה, מנסה לא לדרוס אף
עשב בדרכו. כאשר קרב ליעד שמע וויכוח סוער מתנהל בחצר הבית
הפרטי:   ''חייבים אנו זאת לאנושות.'' שמע קול גברי. הוא ידע
משום מה שזה רון, ''חייבים, עם כל הכאב להרדים אותו לפני
שישתלט על כולנו.''
קול נשי התווכח איתו בלהט רב, מנסה לשכנעו באיומים, ובבקשת
רחמים: ''רון, אינך יכול. הרי זה בננו. לא משנה כלל שהוא צמח.
הוא כל כך טוב ומסור. הדבר יכאיב לו.''
''לא,'' התווכח איתה: ''איני חש כאב, אין לי מערכת עצבים. רון
צודק.''
דוקטור גולן חש את הרעל עולה בשריגיו, עד שאבדה הכרתו...
כאשר התעורר ידע: אל איננו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא כל כך.









פרפקציונסיט


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/7/06 9:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני צוקר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה