אני יושב במקום חשוך ומסתכל על בחורה,
ואני מבין שאני לא שייך לשום מקום בחיים שלה,
וככה זה היה תמיד וככה זה תמיד יהיה,
אני פשוט אסתכל ואתעלם ואגיד: "שיהיה",
וככה אני עובר את החיים,
רואה אותם מול העיניים חולפים,
ואני תוהה למה אני ממשיך לחיות?
למה אני ממשיך להיות?
וזה ממשיך ככה לאט לאט,
והמחשבה מזדחלת בראש,
כי אני מרגיש שאני אתאבד עוד מעט,
הבדידות מכלה, מענישה ומענה,
ואני סובל ממנה כל שניה,
והדבר שמחזיק אותי עדיין בחיים,
זו העובדה שאני בכל זאת שמח לפעמים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.