אלי לומד בכיתה שלי, אבל הוא גדול ממני בשנתיים. אם הייתם
רואים אותו ישר הייתם מבינים למה. הבנאדם הזה הוא טיפש.
הטבע מפצה על מחסור במשהו בעודף של משהו אחר. בדיוק כמו שחוש
השמיעה יהיה יותר מפותח אצל אדם עיוור, אצל אלי החוסר ביכולת
אינטלקטואלית יצר עודף של כוח פיזי. לצערי למדתי פרט מידע זה
על בשרי.
אלי נהג להכות אותי כמעט על בסיס יומי. בהפסקות, אחרי בית
הספר, בטיולים שנתיים, וסתם מתי שנפגשנו במקרה ברחוב. זה לא
שינה לו אם הייתי לבד באותו הזמן או אם הייתי אם חברים.
המשוואה היתה פשוטה: אלי רואה אותי = אלי דופק לי מכות. אני לא
יודע למה הוא נטפל דווקא אלי. זה לא שהוא הרביץ רק לי, אבל הוא
הרביץ בעיקר לי.
אביעד, החבר הכי טוב שלי הציע לי להלשין עליו למורה או למנהל,
אבל אני לא רציתי כיוון שהמשוואה גם פה היתה פשוטה: אלי מגלה
שהלשנתי עליו = אני זקוק לכיסא גלגלים.
אלי העסיק את מוחי במשך כל היממה. ביום פחדתי ממנו, וניסיתי
להתחמק מפגישה איתו. ובלילות הייתי חולם עליו.
בחלום אחד היו לי כוחות על טבעיים וגרמתי לאלי להתאבד, בחלום
אחר הייתי צלף ופיזרתי את מוחו של אלי ממרחק של 120 מטר.
לפעמים החלומות היו סיוטים ואז אלי הוא זה שהיה איזה מפלצת או
טרוריסט שתולש לי איברים חשובים מהגוף בעודי חי.

בוקר אחד הגעתי לבית הספר, ואלי עמד וחיכה לי מחוץ לשער הראשי.
הוא נראה זועם. "היום תחטוף חזק כי בית"ר ירושלים הפסידו", אמר
והתקרב אלי במהירות עם מבט של לוחם אכזרי שהרגע איבד את חברו
הטוב בקרב. אני השלכתי עליו את הילקוט ופתחתי במנוסה. רצתי
אולי רבע שעה בלי להביט לאחור ונעצרתי רק בטיילת ליד הים. היו
שם הרבה זקנים עם בגדי ים, דבר שהיה מצחיק אותי אם לא הייתי
במצב הזה. אני מכיר את אלי טוב, ובדרך כלל כשהוא מרביץ לי זה
מכות של צחוק, זאת אומרת שהוא מכה אותי מתוך הנאה. אבל היום
לפי הבעת פניו, שבטח אחלום עליה במשך שנים, ידעתי שהמכות יהיו
מתוך כעס. ואלה מכות שאני לא מסוגל לספוג. לכן הייתי במצב של
פאניקה ממש. בכל רגע הפנתי את מבטי לאחור בתנועה מהירה כי
חשבתי שמאוחרי עומד אלי. לא היה שום סיכוי בעולם שאני אחזור
היום לבית הספר. אני אשאר כאן ליד הים.

שעתיים מאוחר יותר ישבתי על ספסל והייתי רגוע יותר. לא מספיק
רגוע בשביל ללכת לבית ספר, אבל מספיק רגוע כדי לענות לאדם
שהתיישב לידי ושאל אותי מה התאריך היום.

הוא היה לבוש בחליפה עם עניבה ואחז בתיק שחור. הוא נראה צעיר,
בן 30 בערך, ושיערו היה שחור ומסורק לאחור. המבטא שלו היה מעין
שילוב בין מבטא אמריקני למבטא גרמני. היה בו משהו משונה, אך לא
זיהיתי את הדבר.
19 באוקטובר, אמרתי במחשבה שהמידע שסיפקתי לו זה עתה יהיה
מספיק, אך הוא שאל במבטא המיוחד שלו אם אני יוכל בבקשה לומר לו
מהי השנה הנוכחית.
יכלתי לענות לו בפשטות, אך האדם הזה עניין אותי וחששתי שאם
אומר לו את השנה הוא יודה לי ויעזוב את הספסל. רציתי להוציא
ממנו גם פרטים. אדם ששואל אותי מה השנה הוא אדם מעניין. לכן
אמרתי "איך יתכן שאינך יודע מהי השנה הנוכחית?"
"זה פשוט", ענה הבחור, "אני מבקר".
"מבקר את מי?", שאלתי.
"אינך מבין", אמר, "אני מבקר. כלומר תייר"
"תייר מאיפה?"
"למה אתה מתכוון?"
"מאיפה הגעת? אם אתה תייר זה אומר שבאת לכאן מאיפה שהוא. אז
מאיפה הגעת?"
"מכאן"
"סליחה?"
"תבין, אני מבקר מזמן אחר".
הוא אמר את זה בפשטות, כאילו שאמר שהוא נוסע על אופנוע.
"אתה הגעת מהעתיד?", שאלתי. כמובן שלא האמנתי לו אבל נהניתי
מהשיחה.
"כן", ענה, "מהעתיד"
"איך בדיוק הגעת מהעתיד?"
"בעזרת זה..", אמר והראה לי את התיק השחור שלו.
"זאת מכונת זמן?"
"כן", ענה, "ועכשיו תאמר לי מהי השנה?"
"בסדר. השנה היא 2001".
"יופי. בדיוק הזמן שרציתי להגיע אליו. לפעמים ישנם תזוזות, אתה
מבין. לכן רציתי לוודא שאכן הגעתי ליעדי."
"איך מכונת הזמן פועלת?", שאלתי.
"מאיפה אני יודע איך מכונת הזמן פועלת", אמר לי המבקר, "אני רק
משתמש בה."
"ואיך תחזור לעתיד?"
"כל שעלי לעשות זה לאחוז בתיק שלי באותו רגע שהוא מכוון לחזור.
והרגע הזה הוא בעוד 167 וחצי שעות.", הוא הראה לי מסך קטן על
התיק שעליו היו ספרות שרצו אחורה. "ברגע שיגיע השעון לאפס,
התיק ישוב לעתיד יחד עם האדם שיאחוז בו, שזה אני".
כנראה שבתקופה שלו אין גניבות והוא לא העלה על דעתו שקיים
סיכוי שאני אחטוף ממנו את התיק ואברח. אני מתאר לעצמי שהוא היה
מאוד מופתע כאשר רצתי במהירות לכיוון הבית שלי, אוחז בתיק
השחור.

כשהגעתי הביתה נכנסתי מייד לחדר שלי ונעלתי את הדלת. ניסיתי
לפתוח את התיק ללא הצלחה. זה לא היה תיק, זו היתה קופסא שחורה
אטומה עם ידית. המספרים המשיכו ללכת אחורה. חישבתי כמה ימים
נשארו עד שיתאפס השעון. קצת פחות משבוע. החבאתי את התיק מתחת
למיטה והלכתי לאכול ארוחת צהריים. "איפה הילקוט שלך?", שאלה
אמא שלי. "שכחתי אותו אצל אביעד", שיקרתי. למחרת רציתי להשאר
בבית, אבל אמא לא קנתה את ה'כאב בטן' שלי והכריחה אותי ללכת.
בבית ספר אביעד נתן לי את הילקוט שלי. טוב שיש לי חבר כזה טוב.
בהפסקה שאלתי את אביעד מה הוא היה עושה אם היתה לו מכונת זמן
והוא אמר שהיה חוזר כמה שנים אחורה ומלמד את אלי לקח. בדיוק
כשהוא אמר את זה אלי ראה אותנו ובא להרביץ לי, אבל היו אלה
מכות רגילות שאליהם כבר הספקתי להתרגל. כשחזרתי הביתה בדקתי
דבר ראשון את התיק, והמספרים כל הזמן רצו אחורה והתקרבו לאפס.

שבוע לאחר שגנבתי את התיק קמתי בבוקר וראיתי שנותרו שעתיים
וחצי עד לאפס. לא רציתי להתחיל להתווכח עם אמא בשביל לא ללכת
לבית ספר, לכן הכנסתי את התיק לילקוט ויצאתי מהבית. ישבתי בחצר
במקום שאמא לא תראה אותי והוצאתי את התיק. המספרים ירדו שניה
אחרי שניה. חיכיתי.
כאשר נותרה דקה אחת אחזתי את התיק בחוזקה וספרתי ביחד עם
השעון. שלוש, שתיים, אחד, אפ..
היה מעין הבזק של אור לשניה ואז הכל השתנה. עד עכשיו ישבתי ליד
שיחים וכעת לא היו שום שיחים, רק אשה שעמדה לידי ובניינים
גבוהים ברקע. "קוד נחיתה בבקשה", אמרה לי האשה.
"סליחה?"
"תאמר לי את הקוד שלך"
"אין לי קוד"
"סליחה?"
"אמרתי שאין לי קוד."
האשה הוציאה מהכיס שלה משהו שנראה כמו קופסת סיגריות וקירבה את
זה לפרצוף שלי. שניה אחר כך היה שוב הבזק אור קצר, והכל נעלם.
עמדתי כעת מול שופט.
"אתה נאשם בגניבת מכונת זמן, ביקור ללא אישור, ונסיון לשינוי
העבר. האם אתה מודה?"
"לא מודה בכלום".
"אם כך אתה משוחרר ללכת. מייד תשוב לתקופתך"

הופעתי במיטתי. אמא אמרה לי שאני כבר מאחר לבית הספר. רצתי
והגעתי בזמן. במהלך הלימודים חשבתי על המערכת המשפטית של
החבר'ה מהעתיד. היא פשוט פתטית. בדיוק כמו שהבחור עם המבטא לא
ציפה שאני אגנוב לו את התיק. הם תמימים כאלה. הרי הגיע לי
עונש.
בהפסקה אלי שוב הכה אותי. אני אף פעם לא הבנתי למה הוא נטפל
דווקא אלי.