לשוני איבדה את חוש הטעם
ניחוח נקטר כמו עשן סיגאר
קצות אצבעותיי איבדו את החישה
מתכת לחה כמו פיסת עץ חרבה

הגוונים הכהים בהירים יותר
הגוונים הבהירים כהים יותר
הקטבים קרובים יותר מתמיד
הפחד יותר בטוח
הביטחון יותר מפחיד

העולם שהערצתי
שהוא החלום שהזיתי
עם השלווה והפאניקה
עם הזונות והרומנטיקה
סגור בבית החזה
על מנעול ובריח
לוחץ ומכאיב בתוך גופי הקודח

וכשהיא  עלי מביטה
איך עיניה לא רואות
אלפי כדוריות מתכת
מתוך חזי נורות
וכשהיא עלי מביטה
איך היא לא רואה
את קילוחי הדם
ואת הקיטור שמתוך פצעיי הפתוחים פורץ
אני בורח לחדר
זורם החוצה ומתעלף.