פעם זה היה כל כך פשוט.
היינו לובשים חולצה לבנה, הולכים לבי"ס. במסדר בוקר לא היו
עושים התעמלות, והיו מסבירים לנו שזה יום הזיכרון, היום שבו
זוכרים את מי שמת במלחמה, וכמה ילדים מכיתה ה' או ו' היו
מקריאים איזה קטע או שניים. אחר כך היינו הולכים לכיתות
ולומדים עד ההפסקה השנייה. אחר כך היה שיעור חברה על המלחמות
והנופלים, והיו מחלקים לנו מדבקות של יזכור שנדביק לחולצות
לפני הטקס.
ואז ברבע לאחת עשרה היינו צועדים לאמפיתיאטרון ומחכים לטקס.
הדגל היה בחצי התורן, וכל המורים נראו כאלה חגיגיים וקצת
עצובים. כל התלמידים היו קצת מתוחים לקראת הצפירה, ודואגים קצת
שאולי הפעם הם לא יצליחו להתאפק ויפלט להם איזה צחקוק של מבוכה
וכולם יצעקו עליהם. ואז הייתה באה הצפירה, ואחר כך הטקס, ואחר
כך כולם היו מדברים על שרה ירושלמי, הספרנית, שכולם יודעים
שהבן הטייס שלה, יואב, נהרג במלחמה, והיא נראית קצת יותר עצובה
מתמיד ביום הזיכרון. ואחרי עוד שעה היינו הולכים הביתה
ומתחילים להתכונן ליום העצמאות, ושוכחים הכל.

אחר כך כבר היינו בחטיבה ובכלל לא היינו הולכים לבי"ס ביום
הזיכרון. יום הזיכרון באותם שנים היה היום הכי כיפי בשנה.
בלילה שלפני היינו נפגשים ברחבה של היישוב וכל החניכים מהמכבי
צעיר עשו טקס, ואחר כך כל האנשים מהיישוב היו הולכים לאולם
הגדול, שהיה בקושי בינוני אבל הכי גדול ביישוב, והמשאיות מכפר
רות היו מגיעות עם פרחים, וכולם עמדו ליד השולחנות ועשו זרים,
אלפי זרים, כדי שיהיה לנו מה לקחת בבוקר להר הרצל. ככה היינו
עובדים כל הלילה ובבוקר עם עיניים אדומות מעייפות ורגליים
דואבות אבל עם הרבה התרגשות בלב, גם כי הרגשנו חשובים וגם כי
בילינו את כל הלילה עם השכבה הבוגרת של התנועה כולל אורי היפה
וליאור וחיים המגניבים, היינו עולים עם כל הזרים לאוטובוס
ונוסעים להר הרצל בחאקי ועניבה.
ותמיד באוטובוס חזרה כשכבר היינו קצת שרופים מהשמש, ובעיקר
עייפים, היה מישהו ששאל עם אפשר במקום השירים המדכאים ברדיו
לשים "לד זפלין" או הדלתות שזה מוזיקה שקטה ומכובדת ליום
הזיכרון - רק לא בעברית. לנהג דווקא לא היה אכפת, אבל אז היה
פורץ באוטובוס ויכוח קולני על ערכים ומה זה החוצפה הזאת של
אנשים, שיתנו קצת כבוד ליום הזה, וככה היינו מתווכחים עד
שהגענו חזרה ליישוב, והלכנו לישון עד ערב יום העצמאות.
 

כשהגענו לתיכון, כבר אי אפשר היה לא לבוא לבי"ס, וגם כבר לא
היינו בתנועה, אז היינו נוסעים בבוקר לשעת אפס באוטובוס, כל
אחד היה מצטנף לו בכיסא ומנסה לתפוס עוד כמה רגעים של שינה
לפני הלימודים. ולא היה מסדר בוקר, וגם לא שיעור חברה, אבל את
החולצות הלבנות עוד לבשנו, וגם את המדבקות היינו שמים. ברבע
לאחת עשרה היינו מתכנסים בפטיו של בי"ס וכמה ילדים מהשכבה היו
מנגנים קטעים עצובים עד הצפירה.
ואז הייתה צפירה וכל אחד חשב על השם שהוא מכיר מהתלמידים
שנהרגו השנה ולמדו אצלנו, ואיך כולם היו בשוק, ואיך שני האספים
באותה שנה ומאותה כיתה, וכל הידיעות מלבנון. ואחרי הצפירה
דנית, שהייתה יתומה וכולם ידעו עליה, הייתה מדברת על אבא שלה
ובוכה קצת, וגם אנחנו בכינו אבל לא ידענו למה, ולא הבנו שעוד
מעט זה יהיה אנחנו . ותמיד היו באים כל מיני תלמידים לשעבר עם
מדים לטקס בבית ספר וכולם הסתכלו עליהם ביראת כבוד, למרות
שבדרך כלל מי שהגיע שירת בקריה או מכסימום בבקו"ם, אבל הם היו
חיילים אמיתיים, וכל חייל יכול למות.

ואז התגייסנו. ופתאום ביום הזיכרון לבשנו מדים, ומי שהיה קצין
גם היה מותר לו להצדיע בצפירה ולא סתם לעמוד דום. והטקס היה
בהר הטייסים, והיום התחיל בלבישת מדי טקס כחול-תכלת שבהם
נראיתי קצת כמו שוטרת, ואחר כך נסיעה של כל הבסיס להר הטייסים,
והטקס, והמטס החסר, ומפקד חיל האוויר, וככה פגשתי את מיכל היפה
שהפכה לחברה שלי עד שהברזתי לה מתורנות, ואז אסור היה לבכות כי
קצינים וקצינות לא בוכים - זה עושה דמורליזציה לחיילים האחרים,
ואחר כך חוזרים לבסיס או הביתה ליום העצמאות.
וכל שנה אמרתי לעצמי בלב שאני בוכה על מישהו ספציפי, אבל זה
היה סתם, כי לא הכרתי אישית אף אחד שנהרג, ואפילו קצת הצטערתי
שאין לי מישהו כזה, ספציפי, להצטער בשבילו באמת ולא באופן
כללי.

אחר כך הגיע האוניברסיטה, והכל חזר על עצמו כמו בתיכון, רק
בגדול. תמיד היה חם, ותמיד הייתה חולצה לבנה ומדבקות של יזכור,
ושירים עצובים, וצפירה, ובחורות שעומדות מחובקות עם החבר שלהם
ובוכות. דמיינתי שפעם מזמן היה להם איזה אהוב שנפל באיזה מבצע
או בלבנון, וגם אני בכיתי, אבל הפעם זה היה מפחד, כי אחי הקטן,
שפעם רבתי איתו שאסור לראות וידאו ביום הזיכרון כי יום אחד גם
לו יהיו חברים שימותו ואז איך הוא ירגיש, שירת בגולני, וזה
מסוכן.
והייתי חוזרת אחר כך הביתה ורואה את כל הסרטים שעשו על הנופלים
בערוץ 3 והיה יוצא לי כל החשק לצאת ביום העצמאות. ותמיד לקראת
הסוף הייתי מעבירה לערוץ 33 ורואה את שמות הנופלים במערכות
ישראל ואיך שהייתי רואה את השמות של אסון המסוקים ישר הייתי
מתחילה לבכות איזה שעתיים רצוף, כי זכרתי בדיוק איך הייתי
בלשכה כשהפקס הגיע והודיעו ששני מסוקים נעלמו מהמכ"ם.

ואז יום אחד, דווקא בכלל לא ביום הזיכרון, בשעה שש בבוקר צלצל
הטלפון, ואח שלי התחיל לצעוק שזה לא יכול להיות.
ואמיר, חבר שלו הכי טוב, שהיה בקבע ואחי חיכה לו שישתחרר כדי
שיוכלו לטוס ביחד לחו"ל, אמיר כבר לא היה.
ומאז אני לא הולכת לטקסים. לא לובשת חולצה לבנה, וגם לא מדביקה
מדבקה. ואני לא צריכה סרטים בערוץ 3 ולא שמות ב 33, ולא את הר
הרצל, ולא את הטקס.
מאז אני פשוט זוכרת.