בכל פעם שאני מתיישבת לכתוב יצירה
אני מתחילה,
המילים נשפכות, זורמות, מבקשות להשיג
איזו אמת אחת
שתיתלה באוויר,
עד שהיא תספוג את כולו לתוכה וישאר רק המחנק.
אבל אז אני נתקעת,
מסתכלת על המילים
והן כל כך חלולות,
כמו ציורים לא ברורים.
אולי זאת תהיה עוד אחד מהיצירות האלה,
כי כבר הבנתי
שכל מה שרציתי לכתוב לך כבר כתבתי,
וזה עדיין לא ישנה שום דבר.
הייתי רוצה לדמיין את עצמי קצת אחרת,
אולי מעשנת
או עם הקעקוע הזה שאני כל כך רוצה לעשות.
אולי אז,
לא...
זה עדיין לא היה משנה כלום.
זה גם לא משנה אם כל פעם כותבים למישהו אחר,
מישהו שבא והולך,
עובר איתך את אותם רגעים,
ונדמה שזה משמעותי.
אך בשעת לילה מאוחרת, ממש כמו זאת,
מבינים שאין זה הדבר.
ולא משנה כמה ביחד היה לך,
עכשיו אתה לבד.
אמרו לי שהחיה הפנימית שלי,
זאת שאחראית לאושר שלי,
היא עכבישה.
הסבירו שהעכבישה יודעת לטוות לעצמה
חיים חדשים,
וכאשר היא מאבדת את עצמה בתוכם
היא פשוט עוברת הלאה.
אני בכלל לא חושבת שזה נכון.
אני מרגישה תקועה הרבה מאוד זמן,
כאילו נתקעתי בקורים של עצמי.
אולי הקורים האלו
הן מילים שאני כל כך רוצה להגיד
ואני לא אומרת,
רק ממלאה את עצמי בשתיקה.
אמרת שאתה מעדיף שאני אצעק,
אבל אתה צריך להתחיל. |