"כשאני תקוע בפקק", אורי מסביר לי, "אני לא מתעצבן. אני יודע
שיש מאחוריי עשרות רכבים, נהגים בתוכם; בוס שרוטן על קו
הדיבורית וילדה שמייללת ארוחת צהריים, בעל שותק צורמני על הקו,
ושמשה שלא נוקתה כבר חודשיים, וזבוב שנמחץ עליה, כמו מתריס
בגולדלו האימתני לעבר המחובייבות שטרם עמדת בהן, כהרגלך. הם
כולם מאחוריי, ואני לפניהם", הוא מחייך. "החיים הם סוג של פקק,
מאיה. תשעני אחורה, תגהקי כאילו אין מחר, תנתקי ותתנתקי; את
תליון השרשרת הזו שלך, המכסיפה, מהסוגר, ומזה שחושב עליך, שם.
אין צורך לצפור", הוא אומר.
אני שולחת רגל יחפה, מהססת, לעבר הפדל, ולוחצת בחוזקה, כשם
שהייתי עושה ביד אחת, בוטחת, לעבר בית חזה עירום ומהורהר.
זרזיפי חול ים דבקים בין האצבעות, ומגע הפדל חלק ומזמין. אני
דוחפת, עוד מעט, ומאיצה. שעון ההילוכים מורה על מאה ועשר,
ועשרים, ושלושים, והרוח של שלוש ועשרים ליל שבת, מוסיפה נופח
ציורי לסיטואציה השזופה הזו. החגורה לוחצת לי בשד השמאלי, אז
אני חולצת, ומשחררת. פטמה זקורה מתכדרת פנים, ברוח הירושלמית,
והרכב שלי, הזעיר, מחליד. "לו הייתי רוטשילד", אני משלימה
ומפזמת, וצחוק חד, חולה, מצית את האוויר הדחוק גבולות
טריטוריאליים הזה. הרמזור הופך לילד שלוח יד מושטת, רטובה, סרט
כתום מהבהב, וחומוס נוזל מבין שפתיו. עופי שלך מספר שחומוס
הולך עם פיתה, ושאת הטיול השנתי בחזרה מההתנחלות העשירה נטולת
האידאות, הם מסמנים דרך הקיבה. התמרורים שהשוטרים הירוקים
הטביעו בקיבה שלי, מתנודדים מצד לצדף לקצב הפיתולים של הגיא
וההר התורנים. אני מלחכת שפתיים, כעגל דשן, ומהמרת. שלוש
שניות, והרכב גמע כמה מטרים נוספים. אני מעזה ומגיעה עד ארבע,
ומחליפה באתגר נוסף - הפעם, עליי להותיר את העיניים פקוחות
לרווחה עד כמה שניתן. "תעוזה להדיוטים", לוחשת לעברי האנפה
ממעלה; לסובב את האישונים, כשם שהייתי מוסבבת את המפרק שלך, עד
שהפיק המבורך היה מורה דובדבן בקצפת שפג תוקפה. כמו כדור,
בסנוקר, השחור מטביע יגון ומותיר חללים בשדה הקרב. דממת עיי
החרבות נטולת צפירות, אורי. אני לא צופרת, כשם שהבטחתי. |
