סבא שלי
התחיל להעלם
ביום בו שלחו פועלים להחליף
את המרצפות המאוירות במטבח.
כשהחליפו טיח באריח.
ברגע שפונו קוביות העץ
עם תנור ההסקה למים החמים במקלחת.

דעתו נאבדה עם עיטורי הרצפה
צלילותו החומה עם ספסל העץ
עליו היה יושב
בורר פטרוזיליה וירק
שהיא הביאה מהשוק
עוטף בעיתון
ושם במקרר ספוג הניחוחות
שהוחלף, ואיתו נעלם גם השפע.

כשהעלימו את המיטה
נעלם מתחתיה ארגז של משחקים.
הפסנתר כבר לא ניגן חבטות קלידים,
תחת ידיים רכות בשנים,
מזה שנים.
הבית הקטן שהכיל 12 נפשות ביום רגיל
וכפול ביום חג, בקושי מצליח להחזיק שלושה.
ידי נגר עבות וקשות וגדולות נהיו רכות
כמו עץ אכול עם חלוף הזמן.

לא.
הוא לא המבט המזוגג
והלשון הרפויה
כי אם היד הדופקת
מסמרים בעוז
גם אם רועדת,
רק בכדי לבנות לי שרפרף.

רק הנברשת עטורת המזוקנים,
העולים בסערה השמיימה אל האור,
בהם הייתי בוהה לראות מתי יזוזו,
עוד מחוברת לתיקרה.