אני גרה בחור הזה. לבד.
בשבילים המכוסים בעשבייה מתחבאים נחשים וצפרדעים.
הם אף פעם לא נפרדים.
הבדידות, קונה מלוואח,
הבדידות, שוטפת כלים בסוף ארוחה,
הבדידות, תכסה אותי בלילה,
ולבסוף תשקע לחלום עצוב שיגמר בכך שלא אצליח לקום בזמן כרגיל.

אני גרה בחור הזה,
כל כך רציתי שיום אחד איזה ג'ינג'י יפתח את הדלת וישאל אם אפשר
גם. לגור בחור הזה. איתי.
שנאכל יחד מלוואח עם גבינת צ'יפסים והפעם הוא ישטוף את הכלים.
אבל הלבד הזה, מחפש נחמות,
הלבד הזה, כותב שירים,
הלבד הזה, עושה כאילו טוב לו בשקט.

אני לבד בחור הזה, כבר שנה.
בשביל לקשט את העצבות בחור, קניתי כמה תמונות, ציירתי על כמה
קירות, הדבקתי טפט על הדלת וקבעתי מזוזה.
בכדי למלא באנשים, קניתי גלידה ריבת חלב, החלפתי נורות ונפנפתי
שטיחים, ספונג'ה ואיוורורים.
אבל הבדידות, מכרסמת,
הבדידות, נותנת חופש לדמיונות,
והבדידות הזאת, היא רק שלי, כבר שנה.

מישהו מחפש בדידות, למסירה?