ראשם של הנוכחים נמתח כמו צוואר ברבורים; בחן. ארוך-ארוך עד
שהיה נדמה כאילו אין לו סוף. פניהם הלבינו כשראו את הגוף-חיוור
אף יותר- שרוע על השטיח המאובק והאדום. כתמים ישנים, שריד
אחרון למסיבות ולימי הזוהר של הבניין המתפורר, הגעילו אותה-
מרלין. רק מרלין. כמו מדונה. בעצם, לא כמו מדונה, מרלין הייתה
יותר מוכשרת, ויותר יפה, ומרלין בכלל לא הייתה זמרת. לא שהיא
לא ידעה לשיר- פשוט לא התחשק לה. שרועה על השטיח המאובק שהתחיל
לגרד בכל גופה, התעוותה מרלין כשרגלו של אחד מהנוכחים בחדר
חשפה עוד כתם ישן.
-"היא נפלה?"
-"מצאנו אותה כאן"
אמרו קולותיהם של האנשים שסבבו סביבה.
-" היא חייה?"
-"לא בדקנו..."
-"אני חיה" מלמלה מרלין. אולי בקול רם מידי, כי ברגע שאמרה את
המילים האלו נשמעו אנחות הרווחה של מעגל האנשים שמעליה.
-"תנו לה אוויר" אמר מישהו בעל קול בס. מרלין לא זזה. שיערה
החום מפוזר על פנייה בצורה כזו שהיא יכלה לראות את פניהם של
הנוכחים בחדר, אך הם לא יכלו לראות אותה.
אישה בלונדינית שמנמנה ונמוכה עמדה ליד גבר גבוה בעל תלתלים
ארוכים בצבע אדום. המתולתל שב וביקש מהנוכחים לפנות למרלין
מקום כדי שתוכל לנשום. מרלין לא זזה.
-"זה בסדר. לא נפלתי"
-"אז מה קרה לך? למה את סתם שוכבת פה? נורא הדאגת אותנו!" אמרה
אישה בעלת אף ארוך ושיער חום שעמדה בדיוק מעל העין השלישית של
מרלין.  "אסור לאנשים לשכב סתם על הרצפה! במיוחד במבנה ישן
ונטוש שכזה." המשיכה.
מרלין לא הגיבה. היא עצמה את עיניה וניסתה להירדם.
-"הלו? גברת קומי בבקשה! את חוסמת את המעבר" אמרה האישה
הבלונדינית הנמוכה. היה לה קול גבוה במיוחד. שטיפה צרם באוזנה
של מרלין.
-"היא נראת 'ך חסרת בית?" שאל גבר בעל זקן צרפתי ומשקפי שמש
כהות שעמד ליד האישה הברונטית.
-"היא? מה פתאום! אתה לא רואה איזו שמלה יקרה היא לובשת?" ענתה
לו בזריזות האישה שלימינו.
מרלין התיישבה, ולהפתעת כולם שיערה לא זז. המשיך להסתיר את
פנייה שהיו צעירות בהרבה משאר הנוכחים. היא קירבה את כפות
רגליה לאגנה וישבה בישיבה ילדותית למדי. אוחזת בשולי שמלתה
בצבע קרם, עם הפרחים. פרחים על כל השמלה כולה. מכסים אותה במין
עטיפה דמוית רשת בלתי נראית. יחפה ישבה שם בשקט.
-"את בסדר?" שאל הגבר שכעת היה מאחוריה. מרלין הנהנה והרעמה על
ראשה נעה בהתאם. הנוכחים ניסו במשך דקות ארוכות לתחקר את
מרלין, שנשארה יושבת באותה תנוחה ילדותית, כששיערה מכסה את
פרצופה, עונה בהינד ראש  או בהנהון. לא מוציאה מפיה מילה.
לפתע צלצל שעון הקוקייה הישן על הקיר שלימינה של מרלין, הקיר
שהיה מכוסה בטפט סגול וישן (שנראה כמו הדפס תחרה שעבר זמנו
והודבק על הקיר) רעד קלות. השעון בישר שהשעה היא 21:00. מרלין
הרימה את ראשה והטתה אותו קלות לכיוון השעון. היא ספרה את
השניות ביחד עם המחוגים. כשהגיעה השעה 21:20 קמה בלי שום
אזהרה, סילקה את שערה החום מפנייה ואספה אותו מאחורי ראשה
לעגבנייה.  גופה החיוור והצנום הסתחרר מעט מהמהירות שבה קמה,
וניכר שהעובדה שנעמדה לפתע השפיעה גם על נשימתה שהייתה לנמרצת
לכמה שניות ואז חזרה להיות בלתי נשמעת, כשהראייה היחידה שמעידה
על כך שמרלין נושמת הוא בית החזה שלה שעלה וירד בדיוק מדהים,
כמו שעון, באיטיות שהדהימה אף יותר לנוכח העובדה שלפני רגע
התנשפה. מרלין הביטה בארבעת האנשים שעמדו בחדר. לבושם היה
מכובד: חליפת טוקסידו, חליפת עסקים (שתיהן כמובן שחורות) ושתי
שמלות ערב ארוכות ומצועצעות בצבעי פסטל (ירוק וצהוב). מקום
מוזר בהחלט לאנשים שנראים כאילו הם בדרכם למסיבת עסקים יקרה
וחשובה, בניין נטוש בעל קירות מתפוררים, זהו מקום שאינו ראוי
מספיק אפילו למחוסרי הבית ולילדי הרחוב (לא כי נהפכו לסנובים,
לא ולא, זה היה, כמובן, משום שחוטי החשמל היו חשופים בצורה
מסוכנת בכל עברי הבניין ועכברושים-מעבירי מחלות הסתובבו בכל
פינה ברחבי הבית מלבד החדר בו עמדו חמשת האנשים).
-"למה את כאן ילדה?" שאלה הבלונדינית שלבשה את השמלה הירוקה.
-"ילדה? אני לא ילדה." סיננה מרלין.
-"אבל את נראית כמו ילדה, טוב הבנת את כוונתי. מה את עושה פה?
זהו גם לא מקום לעלמה צעירה. בוודאי לא עלמה בגילך"
-"איך את יודעת מהו גילי?" שאלה מרלין.ונימה של התחכמות
בשאלתה. היא לא אהבה את התחקור של האנשים, ואת השאלות, במיוחד
את אלו של הבלונדינית.
-"ובכן, בת כמה את?" שאל האיש בעל השיער האדמוני, שנראה בחליפת
הטוקסידו שלו כמו שופט בית משפט שפאתו נפלה לחבית צבע אדום.
-"19" ענתה מרלין
-"אה, אז אם כך את באמת ילדה!" ענתה בשביעת רצון הבלונדינית.
-"אם לא אכפת לך אני לא ילדה"
מרלין הפנתה את ראשה לשעון. שלושה ימים עברו מאז שברחה ממרסי
והגיעה לפריז.  
-"מה שמך ילדה?" שאלה הפעם הברונטית בשמלה הצהובה
-"אני לא ילדה. כבר אמרתי לכם. ושמי הוא מרלין"
-"שם מקסים" ענה האיש בחליפת העסקים. השעה הייתה 21:29 והאיש
עמד עם משקפי שמש בחדר ישן ומתפורר שרק נורה שנתלתה מהתקרה
האירה בו. מרלין הביטה בו וניסתה להבין מדוע הוא עוד מרכיב את
משקפיו.
-"מאיפה באת?" שאל הגבר השני. מרלין לא ענתה.
-"ילדה?"
-"אני לא ילדה"
-"בסדר. אז, לא-ילדה, מאיפה באת?" מרלין לא ענתה. היא הסתובבה
על צירה לאט ובחנה בקפידה את החדר.
-"איך נכנסת לפה?"
-"פשוט ראיתי שהדלת הייתה פתוחה, וחשבתי לעצמי שהבית ישן
ומתפורר מספיק כדי שאף אחד לא יגור בו, אז נכנסתי. הלכתי עד
אמצע המסדרון ופניתי שמאלה בחדר הראשון שראיתי, החדר הזה ממש,
ואז הלכתי לישון"
-"הערנו אותך?" מרלין הנהנה אך על עיניה ניכר שהיא מנסה לפרש
את השאלה התמוהה הזו.
-"אוי מסכנה שלי" אמרה בציניות האישה הבלונדינית. מרלין לא
אהבה אותה מהרגע הראשון. הקול הצפצפני שלה הוא זה שהעיר את
מרלין משנתה הקצרה. השאלות שלה הן שגרמו למרלין להרגיש אי
נוחות. מרלין לא אהבה אותה כלל וכלל.
-"כמה זמן את כבר פה?" שאל הגבר המתולתל
-"כמה שעות. ארבע, אולי חמש. ארבע, ארבע שעות."
-"ומה עשית פה כל הזמן הזה?!" שאלה בתמיהה הברונטית
-"ישנתי" ענתה מרלין בקול שקט. היא חזרה והפנתה את ראשה לשעון
הקוקייה שעל הקיר שכעת היה מולה. האנשים הזרים המשיכו לשאול את
מרלין שאלות סתמיות במשך כ-20 דקות. מרלין בכלל לא הקשיבה
לשאלותיהם. היא נזכרה בשלושת הימים האחרונים שעברו עליה, בה
חצתה את צרפת, בורחת ממה שהשאירה מאחור. שלושה ימים- בלי אוכל,
ובלי שינה, עד עכשיו, או לפחות עד שהעירוה.
מרלין כמו התעוררה מחלום בהקיץ ניערה את ראשה בעת האיש
הג'ינג'י חזר על שאלתו פעם נוספת:
-"מה את עושה פה?"
-"מה זה משנה?" ענתה מרלין. כשראתה שהתשובה שלה לא תפתור אותה
מלענות על השאלה נאנחה ואמרה:
-"באתי ממרסי. ברחתי."
-"ברחת? למה ברחת כבר? ממה לנערה כמוך יש לברוח?" התריסה
הבלונדינית
-"חבר שלי נרצח"
-"נרצח?! או נערתי, מסכנה. בטח עברו עליך ימים קשים. מתי זה
קרה?" אמרה בדאגה הברונטית
-"לפני שלושה ימים. מאז אני בורחת."
-"ממה את בורחת?" מרלין לא ענתה. היא רק הביטה ברגליה היחפות
והחיוורות.
-"למה הוא נרצח?" שאל האיש בחליפת העסקים
-"לא ידוע. הוא פשוט נרצח"
מרלין הרימה את ראשה, מולה עמד שעון הקוקייה והורה על השעה
21:58. מרלין עמדה והביטה בו מספר שניות נוספות עד שהמחוג זז
והורה עתה על השעה 21:59.
-"מי יכול לעשות דבר כזה?" מרלין לא ענתה.
-"הוא התכוון, מי רצח אותו? את יודעת במקרה מי יכול לעשות דבר
כזה? האם לחברך היו אויבים?"
-"אויבים? לא. לא היו לו. הוא היה אדם מוכר ואהוב. אויבים? מה
פתאום. לא, לא לז'אק."
-"ז'אק שמו אה? מי כבר היה רוצח אותו ילדה?" צפצפה האישה
השמנמנה והבלונדינית
-"אמרתי לך כבר, אני לא ילדה!"
השעון קרקר לפתע וגרגרי טיח נשרו מן הקיר.  הקוקייה יצאה מכוכה
והשעון הורה על השעה 22:00.
-"מי רצח אותו לא-ילדה?" שאל בשקט האיש המתולתל בקולו העבה.
-"אני" אמרה מרלין ופתחה בריצת מהירה לכיוון המסדרון.
ראשם של כל הנוכחים הסתובב במהרה לכיוון הדלת. ומרלין כבר לא
הייתה בטווח ראייתם. במהרה שרבבו ארבעתם את ראשם מבעד משקופי
הדלת כשהם מספיקים לראות רק את שולי שמלתה של מרלין מתנופפת
ברוח הקרירה ונעלמת מאחורי המשקוף הימני, נבלעת ברחוב.
כל הנוכחים מתחו את ראשיהם, מנסים לראות עוד סנטימטר משמלתה של
מרלין, מותחים את ראשיהם כמו צוואר ברבורים.