לילה קר, מתעורר מזיע מחלום רע, הצללים בחדר רוקדים מצד לצד,
יוצרים צורות. על הקיר ממול זוהי מפלצת בעלת שני ראשים; נגרמת
ע"י פסל שקיבל במתנה, לידה כלבה הנאמן שחור כמו פחם; מערמת
בגדים.
כך השתעשע עם הצללים, מרגיע את עצמו, הוא ידע שהוא ילדותי אבל
זה העלים את הפחד, אז זה לא שינה.
עכשיו כשנרגע ניסה לחזור לישון, ולפני שנרדם הספיק לראות צל
חדש שלא זיהה מטפס מהחלון.

הפחד חזר כשנרדם
סיוט שחוזר שוב
ושוב חזרו הבלהות
מפלצות שרודפות
חצאי אדם וחצאי כלבים
בעלי ניבים אדומים ושיניים לבנות
גופות מרוטשות שצורחות
ומראות אימה.

שוב התעורר מזיע, עם שלפוחית מלאה נהמות הזעם מהחלום מהדהדות
באוזניו.
שוב ניסה להרגיע את עצמו, וכשנשימתו האטה, ולבו הפסיק לדפוק כל
כך חזק, שמע נשימות שאינן שלו.
הוא הזיז את ראשו לכיוון הנשימות רק כדי לראות זוג עיניים ופה
מלא בסכינים לבנים, הוא לא צרח רק יבב.

בוקר חדש מפציע
שמש חודרת בין התריסים
רוח קלה מלטפת פנים
מתעורר לצלילי שיר ישן
מקלל
בוקר חדש.

השעון המעורר שקנה לא הצליח להעיר אותו והוא מאחר ב20 דקות,
מקלל בשקט את עצמו, בקללה יחידה שחוזרת שוב ושוב.
הוא מוריד מעליו את הסדין שנדבק לגופו, מלא זיעה ודם.
הוא משתדל שלא לחשוב על אתמול ומשתדל יותר שלא להקיא, אך לפני
שנכנס למקלחת הוא עוד מספיק להזיל דמעות וליבב יבבת כאב.
המקלחת עזרה לעמם את הכאב.
את הסדין יכבס כשיגמור להתקלח.

"אני לא מבין מה לא בסדר בזה" אמר אבא.
-"לך זה יותר קל, לך אין נקיפות מצפון, לך אין נשמה."
- "כמובן שאין לי, את נשמתי מכרתי ממזמן, אל תדאג גם שלך תעלם
עם הזמן."
-"אבל מתי?"
"כשתגדל" צחק אבא.
הם ישבו שניהם בבית קפה, הוא ואבא, לא אביו האמיתי, אותו הוא
לא הכיר, אבא היה אדם אחר, אבא רוחני לבני מינו, שאמור לעזור
לו להתבגר, אבל היום לא סיפק הרבה נחמה.
בית הקפה היה ריק יחסית; "זה בגלל הרציחות" הסבירה המלצרית
"שמעתי שמישהו רוצח ילדים" הוסיפה.
אבא רק הסתכל על המלצרית, ופטר אותה בהינף של יד.
"האנושות חלשה, בני האדם הן חיות נחותות, אנחנו לעומתן כמו
הזאב לעומת הארנב, אנחנו הטורפים האמיתיים של הטבע, אנחנו
נשלחנו לסדר מחדש את שרשרת המזון.
אנחנו טורפים את הנחותים מאיתנו, כמו שבני האדם טורפים בקר,
תתיחס אליהם כמו אל נקניקיות ענק, אם זה מפריע לך."
"לנקניקיה שאכלתי אתמול היה שם ופרצוף שהכרתי.  אני לא יכול
לסבול את הקללה הזאת" ענה לו.
"ברכה..." תיקן אבא "ואם תרצה אתה ראשי לנסות ולא לאכול, נראה
כמה זמן תשרוד על ירקות" לחש בבוז, קם, והלך.
המלצרית באה לנקות את השולחן וחייכה לנער שעמד מולה,
"אתה רוצה לאכול?" שאלה
"אין לך מושג כמה." ענה לה.

מוזיקה רועשת בחדר צפוף
אורות בצבעים מפלחים את החושך
שניהם מזיעים באקסטזה של ריקוד
היא מתקרבת מעט בכל שיר
הם כבר צמודים והוא לא מתאפק
"בואי אלי" לוחש לאוזנה.

הפעם זה היה שונה, הוא ידע מה הוא עושה, זאת לא עוד פעולה
שנגרמת בגלל רעב לא נסבל, הפעם הוא היה מודע לחלוטין.
והפעם היה מוכן.
הוא והמלצרית עלו במדרגות לדירתו, מחייכים, הוא החזיק את ידה.
ופתח את הדלת נותן לה להכנס ראשונה, השעה כבר הייתה אחת וחצי
אחרי חצות, והיא שיכורה.
במשך כל הערב, פיו היה מלא בריר, ולמורות שאכל אתמול שוב היה
רעב.
המלצרית פשטה את החולצה והתקרבה לנשיקה.

הם התקרבו זה לזו באיטיות מכאיבה
היא עצמה את עיניה
והוא פתח את פיו
היא הרגישה את נשימתו על פניה
והוא סגר את שינו על צווארה.

לוחץ בכוח רב כפי שיכל, המלצרית נחנקה בכאב וניסתה לדחוף אותו
ממנה, אך הוא היה חזק ממנה, חזק באופן מפתיע והתנגד לה מושך
אותה אילו, בעת ששינו ננעצות בבשרה, לועסות וטוחנות.
ורק עיניה המשיכו להביע את אותה אימה שחשה, גם שעות רבות אחרי
שסיים לאכול, כשביתר את מה שנשאר לגושים קטנים שאותם הכניס
למקרר.
גם כאשר התקשר ביום שאחרי לאבא והזמין אותו לארוחת צהריים
חגיגית.