אני חושבת לעצמי עכשיו כשאני סתם יושבת לבד.
זה לא שאין לי מה לעשות,
אני פשוט מעדיפה לברוח עם המחשבות...
אז אני יושבת כאן על החומה ופתאום עולה לראשי סתם מחשבה.
זה יותר משפט, האמת.
אז בלי יותר מדי הקדמות ומתח הנה הוא-

"אולי האהבה היא סתם כאב לאנשים משועממים, שפשוט חסרות להם
בעיות ומחפשים רחמים?"

תראו אותנו, חושבות שיש לנו חרא חיים.
הם בסך הכל בנים!
בזה שהם זבל הם לא אשמים!
אולי גם להם יש בעיות?
ולא מפגרות כמו שלנו, בעיות אמיתיות.
זה ישמע ילדותי ולא אמין,
אבל אולי די לבכות על בחורים?!
הרי ברור שברגע שאני אסיים לכתוב
יצא לי פרץ אדיר של דמעות,
דמעות כל כך כואבות.
אבל גם כשאני בוכה, אני יודעת שאני טיפשה.
לבכות על כך שאת לבד?!
את מפגרת? יש לך את החברות הכי טובות ביד,
ותחזיקי חזק ואל תתני להן לברוח.
ויש לך חברים שמרוב אהבה אליהם את יכולה לטבוע,
אז למה לך לשקוע ולשקוע בכאב הסתמי?
כי מחר יבוא אחר ואת שוב תאמיני שהעולם ססגוני...

ושכל אחת מכן תגיד תודה שהבכי שלה הוא על בנים!
אוהבת המון!