פעם הלכתי לטייל. התחלתי ללכת, בדיוק כמו שכל אחד עושה לפעמים.
יצאתי מהשכונה שלי ומצאתי את עצמי בשכונה אחרת. המשכתי ללכת
ושמתי לב שאני עובר ליד בתים ובניינים לא מוכרים. מכוניות לא
מוכרות עברו לידי בכביש. חלקן חנו ליד המדרכה שעליה הלכתי
ויצאו ממנה נהגים ונהגות לא מוכרים. ילדים לא מוכרים שיחקו
קלאס על המדרכות הלא מוכרות עליהן צעדתי. קיפצתי דרך גומי לא
מוכר של ילדים זרים נוספים כשהגעתי למקומות עוד יותר רחוקים
ועוד פחות מוכרים ממה שהייתי בהם קודם לכן. התבוננתי בחלונות
זרים שמהם בקעו קולות מעט מוכרים אבל בכל זאת לא מוכרים של
אנשים... לא מוכרים לי. עברתי ליד עצים גדולים שלא ראיתי אף
פעם וכלבים לא מוכרים שכנראה לא הכירו אותי גם, נבחו עלי. חלק
נבחו במין כעס וחלק דווקא נראו לי די ידידותיים כי הם סתם
כשכשו בזנב שלא היה מוכר לי בשום אופן. ציפורים לא מוכרות
צפצפו מעל הראש שלי, על העצים הזרים, כשהשמש שגם היא נראתה קצת
מוזרה ולא מוכרת, שקעה לה לאיטה.
לבסוף כשכבר שבעתי מהזר והלא מוכר והתחלתי לחוש עייפות ראיתי
שהגעתי כבר לסופה של העיר. לא נשארו שום רחובות לפני, את כולם
עברתי והשארתי מאחורי. לפני היה רק כביש ששכב בשקט תחת קרני
שמש אחרונות והרגשתי שלא יתנגד אם אחצה אותו. בצד השני של
הכביש היתה מעין חורשה שראיתי כבר לפני זה, כשנסעתי מחוץ לעיר
במכונית או כשחזרתי אליה, בד"כ גם במכונית. חוץ מהפעם שההורים
שלי בשום אופן לא רצו לקחת אותי איתם הביתה ואז נאלצתי לנסוע
על הגלגיליות שהיו בתא המטען. בכל מקרה אף פעם לא הייתי בתוך
החורשה עצמה. היה די חשוך וחשבתי לעצמי שגם אם אני עכשיו אכנס
לתוכה אני בטח לא אראה שום דבר לא מוכר, כי חושך אני כבר מכיר
מזמן. לא ממש רציתי ללכת לאיבוד בלילה אבל גם לא רציתי לעשות
שום דבר אחר אז המשכתי לעשות מה שכבר עשיתי בערך שלוש שעות,
הלכתי. נכנסתי לחורשה וישר שמתי לב שדווקא יש הרבה דברים לא
מוכרים גם פה. קודם כל ככל שהתקדמתי לתוכה הכל נהייה יותר
ויותר שקט והרעש של העיר לאט לאט דעך, כאילו מישהו סובב בהדרגה
את הכפתור של הווליום הזה. היו די הרבה עצים יחסית לחורשה ,
ואחרי כמה דקות או אולי יותר כבר הרגשתי לא כמו בסתם חורשה אלא
כמו ביער אמיתי. העצים נהיו גבוהים יותר ככל שהתקדמתי, השיחים
שבינהם הלכתי הפכו ליותר סבוכים ועם הזמן ראיתי פחות לאן אני
הולך והרגשתי יותר כמה שאני נתקע.
ואז עצרתי. הגעתי למין מקום שמשום מה צמחו בו פחות שיחים כאלה
מעצבנים דוקרניים, וגם היה בו יותר אור כי העצים היו פחות
צפופים וכשהסתכלתי למעלה אפילו ראיתי את הירח וכמה כוכבים. בטח
עד אותו זמן שבו הגעתי למה שחשבתי שהוא מרכז החורשה כבר הספקתי
להתרגל לחשכה, ויכולתי לשים לב בקלות לבית הקטן שעמד כמה מטרים
ממני. ישר נזכרתי בכל מיני אגדות שהיו מספרים לי כשהייתי קטן,
בדרך כלל כשלא רציתי לאכול. סבתא שלי הייתה נורא טובה בסיפורים
על יערות. היא הייתה מותחת ומפחידה אותי כל כך שהייתי פותח את
הפה לרווחה מרוב פחד ומקבל לתוכו כפית גדושה בפירה תפו"א.
נזכרתי בסיפור על איש היערות, מעין אדם חיה שגר בביקתה קטנה,
שהבית מולי די התאים לתיאורו. האדם היה יוצא בלילות ומחפש
קורבנות. או שאולי זו הייתה אשת יערות? הזכרון שלי היה מטושטש
מעייפות ומחשבות מעורפלות צפו בראשי באיטיות. נזכרתי שבדר"כ
היו קורבנותיו חיות יער אבל לפעמים, היו אלה אנשים שאבדו ביער,
כניראה חבר'ה עם מזל רע. אח"כ אני זוכר משהו לגבי כך שפעם האדם
הזה יצא בבוקר ופגש ילדה קטנה שהלכה לסבתא שלה, שחלתה... אני
חושב שסבתא שלי כ"כ התאמצה להאכיל אותי שהיא התבלבלה קצת בין
כל האגדות ועשתה מעין סיפור-הכלאה בין כיפה אדומה לבין... איזה
סיפור אחר. אני לא בטוח איזה.  
כבר די התעייפתי ללכת והחלטתי שאני לא אנסה לחזור כי נמאס לי
מהשיחים האלה בכל מקום, וכמה שועלים כמעט נשכו אותי בדרך.
החלטתי שאני אשן בבקתה הנטושה הזו שראיתי מולי ומחר בבוקר אני
אנסה לחזור לכביש, ואתפוס טרמפ הביתה עם איזה סבא נחמד. נכנסתי
לבקתה ודווקא הכל היה בה די נחמד כזה. כאילו שהיא בכלל לא
נטושה. היו וילונות על החלונות, ומיטה עם ריח די נחמד של מצעים
כאלה שכיבסו אותם פעם ושלוחן וכסא וכל מה שצריך להיות. אבל
העובדה הייתה שלא היה בה אף אחד. פתחתי את ארונות העץ שהיו
בביקתה ומצאתי קופסא עם עוגיות ושום דבר אחר. די שמחתי כי אלה
היו עוגיות חמאה שנורא אהבתי אז אכלתי את כולן חוץ משתים ששמתי
בכיס.
נרדמתי די מהר והיו לי כמה חלומות מבולבלים. בחלק הראשון של
השינה חלמתי שאני לובש כובע אדום וגלימה ובורח ברחובות זרים
מזאב גדול ושעיר שנסע אחרי במכונית ישנה. אח"כ כנראה ניצלתי
ממנו כי הוא לא היה בסביבה ומצאתי את עצמי צועד בחורשה. רק
שהיא הייתה כולה מוארת וציפורים צייצו בה במין שמחה. פתאום
נהייה שקט וראיתי מולי בית קטן ונחמד, בנוי כולו מרעפים
אדומים. נכנסתי לתוכו ונשכבתי במיטה שהייתה בו אבל אז התעוררתי
וראיתי 3 דובים ענקיים ושעירים שלבשו מעילי עור שחורים והחזיקו
אלות. אח"כ היו עוד כמה דברים די מוזרים, אכלתי פטרית הזיות
גדולה ועישנתי מקטרת ענקית בחברת איזה זחל ענק שאמר לי שאני
צריך ללכת. לא הלכתי. ואז הוא נעלם וסבתא שלי הופיעה. הסקתי
שהייתי צריך להקשיב לזחל כשראיתי שהיא התאמצה להחזיק בשתי ידיה
כפית ענקית מלאה ב... פירה תפו"א. קפצתי מהחלון של בית הקרקע
שלנו כדי להימלט מהפירה אבל אז גליתי שזה בכלל לא היה הבית שלי
כי לא נחתי על המדשאה שלנו אלא המשכתי לעוף למטה לעבר כביש מלא
במכוניות סואנות.
התעוררתי בפתאומיות והרגשתי כמו בכל החלומות שבהם אתה כמעט
מתרסק, כאילו שנפלתי מגובה גדול על המיטה. פתחתי את העיניים
שלי ולא ראיתי כלום. לאט לאט הנשימה שלי, שהיתה מהירה כתוצאה
מהחלום העצבני שחלמתי, התייצבה לה. התיישבתי ופתחתי את הוילון.
בחוץ היה חשוך אבל יכולתי להבחין בצלליות של עצים ושיחים. הכל
היה שקט חוץ מכמה קריאות מרוחקות של עטלפים. פתאום שמתי לב
שאחד השיחים מתקרב לבית. כלומר, בהתחלה זה נראה כמו שיח. מתוך
הישנוניות שהייתי עדיין שרוי בה קיוויתי שזה יעלם אבל מה שנראה
לי כשיח התקרב בביטחה לעבר הבית ומהר מאוד שמעתי צעדים ליד
הדלת. לא הספקתי אפילו לקום מהמיטה כשהדלת נפתחה בחריקה
אופיינית של סרטי מסתורין. בפתחה של הדלת הופיעה דמות נשית.
ראיתי רק את קווי המיתאר של הדמות שלה. היה לה שיער פרוע וארוך
וגיזרה נחמדה... בשניות הראשונות נראה שהיא מופתעת ואני בכלל
לא בטוח שהיא ראתה אותי אבל היא כנראה הבינה שהיא לא לבד. אני
הייתי גם מופתע ורציתי להגיד משהו אבל היא הקדימה אותי. הדמות
התחילה להיתקדם לעבר המיטה במהירות, הריצפה חורקת תחת משקלה.
בדרך היא ריחרחה בצורה רעשנית ונראה לי שהיא השמיעה גם קולות
גרגור. אח"כ אני לא ממש בטוח מה קרה. אני חושב שמישהו התנפל
עלי וכניראה ניסה לקרוע אותי לגזרים.
אני זוכר שהתעוררתי בגלל רעש של מכוניות. צפירות וחריקות
בלמים. הרגשתי קצת חבול אבל קמתי בכל זאת. מסביבי הייתה החורשה
אבל ראיתי שנמצאתי ממש בסופה, או בהתחלה שלה. כלומר קרוב לכביש
שממנו באתי. אתמול, נדמה לי. פילסתי לעצמי דרך בין השיחים
והדשא ומצאתי את עצמי ליד הכביש הסואן, בכניסה לעיר. שמחתי
לגלות את שתי העוגיות שהכנסתי לכיס כשהייתי בבקתה. אחרי כמה
דקות כבר ישבתי לצידו של סבא נחמד במכונית ישנה שהציע להסיע
אותי. בדרך , על רקע שירי טנגו ישנים שהתנגנו במכונית כשאני
אפוף בריח נפטלין ששרר במכונית , הסבא שאל אותי בצחקוק חורקני
"חוזר מבילוי פרוע?". הייתי קצת מבולבל והנהנתי "אה...כן".
הסבא כנראה רצה לפטפט כי הוא המשיך: "כשאני הייתי צעיר" התחיל
בפרץ של נוסטלגיה אופיינית לאנשים בגילו, "לא היו לנו מסיבות
כמו אצלכם, עם אורות ומוסיקה רועשת. היינו מבלים בחיק הטבע.
עורכים קומזיצים בחורשות ומספרים סיפורים מצמררים עד הזריחה.
בעיקר על אנשי יערות חסרי רחמים. זה עשה רושם על הבנות. הן ממש
שקשקו מפחד" צחקק הזקן. "אלה היו הימים." הוא שיחרר אנחה של
אדם שנזכר בזמנים נעימים ומצטער שהם כבר מאחוריו. הוא עצר ליד
תחנת אוטובוס בקרבת הבית שלי. הודיתי לו ונפניתי כדי לפתוח את
הדלת ולצאת. אמרתי "להתראות" ורציתי לסגור את דלת המכונית
מאחורי. הסבא חייך ואמר בפרץ נוסף של זכרונות "כן, אלה היו
הימים. אתה צריך לנסות גם מתישהו."
צעדתי, משאיר את תחנת האוטובוס המוכרת מאחורי. עברתי ליד
המכולת שאני רואה כל יום. נופפתי למכונית מוכרת שצפרה לי.
המשכתי ללכת וקיפצתי דרך גומי מוכר של ילדי השכנים המוכרים.
הכלב המוכר של השכנים, שבדיוק השתין בצורה מוכרת עד מאוד, על
גלגלי המכונית שלי התחיל לנבוח עלי בצורה מוכרת. המשכתי ללכת
על השביל המוכר המוביל לדלת הכניסה המוכרת, שומע את נביחותיו
המוכרות בצורה מעצבנת של הכלב. עליתי את שלושת המדרגות
המובילות אל דלת הכניסה, מרגיש עד כמה כל אחת מהן מוכרת לי ואז
שמעתי את הקול המוכר של סבתא שלי מספרת סיפור מוכר מאוד לאחי
הקטן "...ואז היה איש היערות הגדול והמפחיד...".
חייכתי לעצמי כשתיקנתי את סבתא שלי תוך פתיחת הדלת ומלמלתי
"ואז אשת היערות..."