מחשבות, הרהורים, דאגות, חששות, אלו סוג הדברים שמציף אותי
לאחרונה. כלומר מהרגע שסיימתי את שרותי הצבאי. הסוף למסגרות,
המסגרת האחרונה בעצם. אני אהיה כנה איתכם ואגיד לכם שבמידה
מסוימת ראיתי בצבא "בית כלא", כזה עם כללים נוקשים, סדר יום
קבוע, שגרה בנאלית שכזאת, פשוט ככה במשך שנתיים-שלוש, אנחנו
בובות שמונעות על חוטים ומנווטות על ידי אלו שמניעים אותנו
והכל מוכתב על ידי הגדולים ממך. היררכיה זה שם המשחק. מה שכן,
אף פעם לא ראיתי בצבא משהו רע, אני חושבת עד היום שהצבא מחשל
ומוסיף לנו המון לחיים, אפילו שעכשיו לא רואים את זה, תוצאות
יהיו בעתיד. זה בטוח. מה שלא תגידו, כולנו מחכים לרגע השחרור,
לאותו רגע מיוחל, שאנחנו סופרים את הימים ומחכים לו בקוצר רוח.
הזמן טס... והנה אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים בשער הבקו"ם,
מחזירים ציוד ומזדכים, ויותר מזה - מקבלים את תעודת השחרור
ובעצם חוזרים להיות אזרחים. זה כיף, משמח, ובמילה אחת "הקלה",
אבל מצד שני עצוב לעזוב את החברים, להשאר רק עם החוויות
והחששות מהחיים האמיתיים, אלו שחיכו לנו בחוץ בסבלנות. הפעם
אנחנו מנווטים את החיים כמו שאנחנו רוצים, בלי חוקים ובלי
כללים, פשוט לפי הדרך שלנו. ואותה שגרה בנאלית שהייתה בצבא,
כבר משתנה לשגרה אחרת - לישון בבוקר, לקום בצהריים ובערב לצאת
לבלות וככה זה גלגל שחוזר על עצמו במשך זמן מסוים, כי אנחנו
פשוט מרגישים שמגיע לנו להחזיר לעצמנו את ה"חופש" שנגזל מאיתנו
בגלל הצבא. אבל בין הצהריים לערב, מתעוררת המחשבות... "מה אני
אעשה עכשיו?, "מה אני אלמד?", "אולי אני פשוט אצא לטיול הגדול,
זה שתמיד תכננתי".
אז הדברים לא מסובכים כמו שאני מציגה אותם, הם דווקא די
פשוטים, מה שכן, עכשיו, הגיע הזמן להחליט, מה כדאי לעשות ואיך,
להתלבט כמה שיותר, כי רק ככה תגיעו להחלטה הנכונה בשבילכם.
יחד עם זאת להיות ספונטניים ולזרום עם החיים וכמובן לא לשכוח
לחייך. כי החיים יפים.