הגיע הזמן להודות... אני מכורה לסרטי אימה! מכורה לגמרי. יש
משהו בסרטים מהסוג הזה שבכל פעם שאני רואה אותם אני פשוט
מרותקת למסך. בסרטים האלה בדרך כלל העלילה מורכבת והמתח נשאר
למשך כל הצפייה. והדבר שאני הכי אוהבת הוא לראות סרטי אימה לבד
בלילה. האווירה בשעות כאלה בהחלט תורמת לא מעט. אז נכון, אני
יודעת שהכול מבוים ושאלו רק שחקנים, אבל ברגע שאני שוקעת בסרט,
אני כאילו שוכחת מזה לגמרי.
לראשונה התאהבתי בסרטי אימה כשהייתי עוד ילדה בת שמונה וגם אז
לא הייתי מוכנה לוותר עליהם למרות האיסור שהוטל עליי מצד
הוריי. אני זוכרת שמאוחר בלילה הייתי מתגנבת לסלון ומדליקה את
הטלוויזיה ובודקת בכל הערוצים אם משדרים איזה סרט מפחיד. אם
לא, הייתי מתאכזבת וחוזרת לישון, אבל אם כן, אז הייתי רואה את
הסרט עד הסוף. כמובן, אחר-כך היה לי קשה להירדם והיו לי
סיוטים. בהתחלה, ההורים שלי לא היו מבינים למה הייתי מגיעה
אליהם באמצע הלילה כשכולי מפוחדת, אבל יום אחד, יותר נכון לילה
אחד, אמא שלי תפסה אותי על חם רואה סרט על איזה רוצח פסיכופט.
מיותר לציין ששילמתי על זה ביוקר ונאסר עליי לראות טלוויזיה,
אבל לא ויתרתי בכל זאת. אין מה לעשות, התמכרות זו התמכרות.
הרבה מאיתנו לא מודעים לכך, אבל כמעט כולנו נמשכים לדברים
מפחידים. הפחד הוא הסם החזק ביותר. בגלל הסם הזה אנשים מתנסים
בצניחה חופשית, קפיצות בנג'י, רכבות הרים ודברים רבים אחרים
בהם קיים סיכון ממשי.
עכשיו אני כבר אדם מבוגר. חיילת בצה''ל. אני כבר לא צריכה
להתגנב בלילה לסלון ולהחביא קלטות מתחת לכרית. כמובן שגם אין
לי שום סיוטים גם אחרי צפייה במשהו כמו "13 הרוחות" או
"המסור". בדרך כלל אני רואה את הסרטים לבד, אבל לפעמים גם
מזמינה את אחותי הקטנה בת ה-14 שבחיים לא תודה שהיא מפחדת.
"שוש, בא לך לראות משהו?" שאלתי אותה באחד מערבי שישי שבהם
הייתי בבית.
"כן", היא ענתה, "יש איזו קומדיה..."
"עזבי אותך מקומדיות!" קטעתי אותה, "בואי נראה איזה סרט
אימה."
"עוד פעם סרט אימה? שבוע שעבר ראינו את 'אי המתים'!"
"עדיין לא נרדמת בלילה, אה?" אמרתי לה בקול ציני.
"אני לא מפחדת משום סרט! אני יודעת שזה רק סרט! מה אני, ילדה
קטנה?"
"אז בואי נזמין את 'הטינה'," הצעתי לה.
"טוב, שיהיה."
בשעה 11 בערב התיישבנו על הספה מול המסך עם קולה ופופקורן. עוד
בתחילת הסרט הייתה סצנה מזעזעת על איזה איש שקפץ מהחלון לעיני
אשתו ההמומה מסיבה לא ברורה. האיש התרסק על המדרכה ונוצרה
שלולית דם מסביב לראשו. גם בהמשך הסרט לא היו חסרות סצנות
מותחות ומפחידות. המפחידה ביותר הופיעה בסוף, כשרוח של גופה
פצועה ומדממת זחלה במדרגות לעבר הגיבורה הראשית בסיפור. הרוח
עשתה קולות מוזרים, ואני צחקתי ואמרתי שזה נשמע כמו גרעפסים.
את אחותי זה לא הצחיק בכלל. בכל פעם רגעי השיא של הסרט היא
הייתה מסתובבת לאחור, או פשוט מסתירה את עיניה בידה. כשצחקתי
עליה בגלל זה היא הייתה טוענת ש"סתם נכנס לה משהו לעין".
בסוף הסרט, זרקנו את שקיות הפופקורן הריקות לפח והלכנו לישון.
כשעברנו דרך המסדרון נגעתי בפתאומיות בכתף שלה בשביל להבהיל
אותה. זה בהחלט עבד. היא קפצה במקום כמו מטורפת וכמעט צרחה.
"נבהלת, אה. אל תגידי שלא."
"די, זה לא מצחיק", היא אמרה בקול נעלב.
הרגשתי שאני כבר עייפה והעיניים שלי נעצמות. אחרי שנכנסתי
למיטה, מיד נרדמתי. אני זוכרת שגם התעוררתי באמצע הלילה בגלל
קולות מוזרים ששמעתי. ניסיתי להירדם שוב, אבל הקולות הלכו
והתגברו. הרגשתי כאילו אני לא לבד בחדר... מישהו נוסף נמצא ממש
לידי... יש מישהו שמסתתר בתוך החושך...
קמתי מהמיטה, ובדקתי מסביבי. הקולות המוזרים מיד נפסקו. לא
ראיתי דבר.
"טוב..." חשבתי לעצמי, "נראה שסרט האימה השפיע גם עליי הפעם."
התכסיתי כולי בשמיכה, החבאתי את הפנים בתוך הכרית וניסיתי
להירדם שוב. לפתע, שמעתי שוב את הקולות המוזרים ממקודם. סובבתי
את ראשי כלפי מעלה, ואז ראיתי אותם עומדים מעליי... ראיתי
בבירור את כולם, ומבטיהם היו ממוקדים בי. יכולתי לראות את
פרדי, את ג'ייסון, את הרוח המפחידה מ"13 הרוחות", את הזומבים
מ"שחר המתים" ודמויות רבות אחרות. כל הדמויות ללא יוצאים מן
הכלל היו דמויות מסרטי אימה שונים שראיתי. הם כולם עמדו בלי
תזוזה ורק בהו בפניי. מבטיהם היו קפואים. ואז, ראיתי את הגופה
החתוכה מהסרט שראיתי הלילה זוחלת לעברי ומשמיעה בדיוק את אותם
הקולות כמו מקודם. היא התקרבה למרחק של סנטימטרים ספורים ממני.
יכולתי כבר לשמוע את הנשימות שלה, ואז לפתע היא הפסיקה להשמיע
את הקולות והתכופפה אליי. עיניה האדומות התמקדו בשלי, ואז היא
התחילה לדבר בקול אנושי לגמרי.
"תגידי לי..." היא פנתה אליי, "עדיין לא נמאס לך מאיתנו?"