הילד לא מפסיק להתרוצץ לה בין הרגליים. חג סביבה עם שתי בובות
צבי נינג'ה ומנהל מלחמה משלו בתוך הסלון הפרטי שלה ברמת גן,
צווח וממלא את החדר ברעש איום.
כבר ארבעים וחמש דקות היא יושבת ככה. בוהה בטלביזיה ומחסלת את
שאריות הבמבה  שאופק נטש אחריו במלחמותיו. הוא הבטיח שיגיע
לפני תשע, וכבר עשרים דקות שהבטחתו מופרת.
בחוץ כבר חושך ובפנים אור צהוב חזק, מאיר סלון ביתי נעים.
צעצועים וספרים של אופק מפוזרים בכל מקום. כמעט כל המרפסות של
דיירי הרחוב פתוחות לרווחה, מציגות את משפחותיהן לראווה,
מחליפות את האוויר הקיצי הדחוס ברוח סתווית חדשה.
עוד מעט מהדורת מבט נגמרת והוא עדיין לא בבית. בשבועיים
האחרונים הוא מבלה הרבה זמן בעבודה. הרבה מעבר למה שהתחייב
כשקיבל את התפקיד. שקית הבמבה נגמרה וגלית פנתה לדכא את
המחשבות שלה באוכל אחר. אופק עזב לפתע את המרדף שניהל וצעק
"אמא!!! רונן יכול לישון אצלנו היום? אמאאאא! את שומעת???" הוא
לא קיבל תשובה. כל המחשבות של גלית היו מרוכזות במשרד של בעלה,
מרחק 25 דקות נסיעה מהבית. היא כבר שמעה על מקרים כאלה מכמה
חברות שלה שהתנסו במשברים מסוג זה. אחרי כמה שנות נישואים הבעל
מתעייף ומשתעמם והולך לחפש מישהי אחרת, רעננה, לרוב צעירה. כזו
שלא עסוקה כל היום בלסדר צעצועים ולהסיע לחוגים. כזו שיש לה
זמן לעשות ציפורניים ולסדר שיער כל שבוע. ודווקא אצלם מערכת
היחסים הייתה כל כך יציבה. תמיד היו פתוחים אחד עם השני ולרגע
לא חשבה שדבר כזה באמת יפגע בה.
אבל הנה.
כל הסימנים החשודים, אלה ששיננה מהחברות שלה, מתחילים להופיע.
הערבים המאוחרים במשרד, התירוצים המשונים, ישיבות ופגישות
חדשות - הכל מעיד רק על דבר אחד. בדיוק כמו שיעל אמרה לה,
חשבה, לפני שמספיקים להבחין יש הפקה שלמה שמתרחשת מאחורי גבה
כדי להבטיח שלא תדע לעולם מהבגידה הצורבת.
אופק נעלם מהסלון, כנראה לראות איזו תוכנית מטופשת בשש פלוס,
והשקט הפתאומי ניער אותה מחלומות ההקיץ. באסרטיביות שאינה
אופיינית לה, החליטה לגשת למשרד ולהראות לו איך היא לא תמימה,
איך הבינה הכל, איך היא מפוצצת את כל הסיפור הזה כאן ועכשיו.
אופק, שלא הפסיק להתלונן, נשלח לאמא שלה עד שתבוא לאסוף אותו,
ואפילו הטיעון הנצחי "אבל אין לה כבלים אפילו!!" לא שינה דבר
הפעם.
המכונית הקטנה התניעה בניסיון שני, וגלית החלה להיאבק בפקקי
תנועה אחרונים לשעה זו עד לאזור התעשייה בו נמצא משרד הביטוח.
כל הדרך ניסתה לאסוף את מחשבותיה המפוזרות, לגבש לעצמה משפט
מוצלח שתוכל להטיח בפרצוף שלו ושל הכלבה שהוא בוגד איתה בה.
אבל גלית רק הצליחה לראות את הפנים שלו, שבדרך כלל מאירות
וטובות, מסתכלות עליה בתדהמה. איך יכל לעשות לה את זה? חשבה,
איך יכל לנצל את כל האמון שבנו להם במשך השנים כדי לבגוד בה?
מה היה כל כך רע בה שהיה צריך להתנחם בגוף זר?
הכניסה לבנין עדיין הייתה מוארת. אנשים ספורים עמדו ודיברו
ביניהם, משווים מספרים ונתונים, נשים ומכוניות. לרגע לא זכרה
באיזו קומה בעלה עובד, אבל נזכרה שאמר לה פעם שעלה ברגל עד
לקומה החמישית בגלל תקלה במעלית. המעלית הייתה איטית וישנה,
ועד שהגיעה לקומה החמישית אספה בדרכה עוד שלושה אנשים. הרעד
יצא מליבה ושלט כבר על ידיה, על רגליה. עשרות תסריטים ומשפטים
עברו בראשה, נפסלים בזה אחר זה. והנה דלת המשרד כבר קרובה,
ושמות ארבעת השותפים בשחור על גבי זכוכית, והנה פקידת הערב
מרימה את ראשה בשאלה אבל הנה היא כבר הלאה ממנה, כבר במסדרון
הימני והנה היא מתקרבת לדלת האחרונה. כף ידה סגרה חזק על צרור
המפתחות עד שהשאיר סימנים אדומים וחריצים בעורה.
והדלת מולה.
וכל חלומותיה המפחידים והאכזריים מולה.
ביד מהוססת לחצה על הידית כלפי מטה, ודחפה את הדלת מעט קדימה.

בעלה ניצב בקצה משרדו, בגבו אליה, גוהר קדימה, ראשו כפוף קדימה
בעניין, ידיו אוחזות בשתי צידיה וכולו מרוכז ומתאמץ. גלית עמדה
משותקת בכניסה. רחש הדלת הקלוש העיר את תשומת ליבו והנה, בדיוק
כמו שראתה בדמיונה, הוא מפנה אליה את פניו, והן טובות ומאירות
כרגיל, והן מביטות עליה בתדהמה וקוראות לעברה "עד כדי כך מאוחר
שהחלטת לבוא לפה בעצמך? טוב אם את כבר פה אולי את יכולה לעזור
לי להוציא את הדף הזה שתקוע פה במדפסת, כבר שעה שאני מחטט בתוך
המכונה הדפוקה הזו ומנסה לחלץ אותו משם..."