לכולם יש ספקות בקשר לסיאנס... למי אין? גם אם לא מאמינים,
תמיד יש את הייצר הזה בראש שאומר שחייבים לנסות ולבדוק אם זה
אמיתי או לא..
אז ניסינו... באותו היום הכנו 2 נרות, מצית, כוס שקופה, ולוח
סיאנס... לקחנו את כל הדברים והלכנו וחיפשנו מקום טוב. מקום
חשוך, אבל עם טיפה אור.
ואז נזכרנו במגדל המים שיש בהמשך הרחוב...הלכנו וישבנו לידו,
ליד החורשה שיש שם.
פתחנו את כל הדברים על המדרכה, הדלקנו את הנרות, החזקנו ידיים
ואמרנו בקול חלש  'אנו מזמינו נשמה להיצטרף לסיאנס זה' חזרנו
על זה 'אנו מזמינות נשמה להיצטרף לסיאנס זה'  הגברנו את הקול
'אנו מזמינות נשמה להיצטרף לסיאנס זה',  'אנו מזמינו נשמה
להיצטרף לסיאנס זה!' שתקנו. התרכזנו חזק כל אחת לבד שתבוא נשמה
לסיאנס שנוכל לתקשר איתה..עזבנו את הידיים ושמנו אצבע אחת על
הכוס שנמצאת במרכז הלוח.
שאלתי בקול  'האם נמצאת איתנו בחדר הזה נשמה?' הכוס לא זזה.
חזרתי על זה: 'האם נמצאת איתנו בחדר הזה נשמה? אם כן תראי לנו
סימן שאת פה'. הכוס זזה טיפה.
'תפסיקי כבר לעבוד עלי!'
'מה?!?!'
'נו! זה לא מצחיק. מה את מזיזה את הכוס?!?!'
'אני נשבעת לך! זאת לא אני!!!'
'אויש טוב!'
'הנה. תראי...'
והתחלנו בזה ששאלנו אותה 'באיזה גיל מתת?'
הכוס התחילה לזוז לכיוון מספר 1.. עצרה שם. והמשיכה לכיוון
מספר 9..  הסקנו מזה שהיא מתה בגיל 19.
שאלנו אותה 'את מוכנה לספר לנו איך מתת?'
היא הזיזה את הכוס לכיוון ה. ואז לכיוון ת. .והמשיכה עד שהגיעה
המילה  'התאבדתי' בקטע הזה אנחנו נכנסנו להלם. נלחצנו כמו
מטורפות אבל המשכנו את הסיאנס מתוך סקרנות.
'את מוכנה לספר לנו למה התאבדת?' היא לא ענתה.
שאלנו שוב. 'תספרי לנו למה התאבדת?' ושוב. היא לא ענתה.
אמרנו לה. 'תספרי לנו למה התאבדת!!' למרות שידענו שאסור להכריח
נשמה לספר דברים שהיא לא רוצה כי זה יכול להוביל לדברים לא
טובים. אבל בכל מקרה היא ענתה לנו. 'הייתי לבד.' הכוס עצרה.
אנחנו השתתקנו. אחרי כמה דקות היא המשיכה -  'הייתי לבד, תמיד
לבד. כמה שקשה להאמין לבד זאת סיבה מספקת בשביל להרוג את עצמך
לאט לאט.'  
'את מוכנה לספר לנו איך התאבדת?'
גם הפעם לקח לה המון זמן לענות לנו. לפי דעתי, זה היה סימן לזה
שהיא מתחרטת על זה שהיא פגעה בעצמה. כל כך פגעה.
'אתן רואות את המגדל שלידכן?. לפני שלוש שנים הסתובבתי באיזור
הזה כדי לחשוב על הבעיות. נתקלתי במגדל הזה. אחרי חצי שנה הבן
אדם היחיד שהיה לי, חבר שלי, עזב אותי. נפלתי לכזה דיכאון שלא
ראיתי כלום חוץ מאת המגדל הזה. אף אחד לא עזר, אף אחד לא ראה,
אף אחד אפילו לא ניסה לעזור. יום אחד החלטתי שאני אעזור לעצמי.
באתי למגדל, עליתי עליו וקפצתי. בדרך למטה התחרטתי, אבל אז לא
היה כבר מה לעשות'
הרגשתי דמעה על הלחי שלי, נזכרתי שגם סבא נפל לזה. וחשבתי.
אולי הוא גם התחרט? ואולי גם לו כבר לא היה מה לעשות? אבל לזה
לא היו תשובות.
המשכנו ושאלנו 'למה דווקא בחרת במגדל הזה? ז''א יש עוד כל כך
הרבה מגדלים...'
'המגדל הזה הדהד לי בראש באותה התקופה, מאז שראיתי אותו ועד
שהגעתי אליו.'
'את רוצה שנודיע למישהו משהו?'
'אם היה למי - לא הייתי עושה את זה.'
'בכל זאת,הייתה לך משפחה. חברות. מישהו.'
'רק תודיעו שלא אמרתי את זה לתשומת לב. אמרתי את זה כדי לקבל
את זה.'
ישר הבנתי למה היא התכוונה. 'אבל למי? למי להגיד את זה??'
חיכינו, לא הייתה תשובה..
ישבנו שם שעה שלמה בלי תשובה.