|
נזכרת איך פעם חשבתי
כמה טיפשי זה לרצות לחזור לאחור
ואיך עכשיו זה כל מה שבא לי
רק כדי שאת העיניים אצליח לסגור
כי בא הרגע ופתחתי את המכסה של הבור
כבר אי אפשר להתעלם ואי אפשר לחזור
אם כל העיוורים שמסתובבים פה
אצלי הם חשופים באורם החיוור
נופלים ונתקלים אחד בשני בתוך החושך
אז אולי אין לי כוח לשחק איתם יותר
נשברתי ואין בי יותר תקנה
שוברת חוקים ועושה בכוונה
מנסה לזרוק לכם ישר לפנים
תפקחו ת'עיניים תסתכלו לי בפנים
מתקפלת למן כדור אנושי
מבקשת קירבה איזה חום של חיבוק
לדעת שיש לי עוד משהו אישי
שאשמע עוד צליל גם אחרי הניתוק
זו לא עייפות זה דיכאון
זה לא שיר זה זיכרון
זה לא כאב זו ריקנות
זו לא אמת זו מציאות |
|
|
אני, אני מה-זה
חושב על הסביבה
שלי. תמיד,
כשאני עומד
להפליץ, אז אני
צועק בתקיפות
"תיזהרו! יש לי
פלוץ!" ואם אני
רואה שלא
מתייחסים, אז
אני מיד צועק
שוב. אם גם זה
לא עוזר, אני
משחרר קצת
מהפלוץ כדי
להביע איום,
ואז, אם זה לא
עוזר, אז אני
עוצר את הפלוץ
והבטן שלי
מתפוצצת ואני
מת.
זה עם הפלוצים. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.