[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








שנינו בתוך חדר, חדר ללא דלתות, ללא חלונות-חדר גבוה, ריק,
לבן.
כל פעם שצעקנו אחד על השני היה הד מרוב הריקנות שבחדר.
החדר היה אטום ולא הייתה אפשרות לברוח ממנו, פשוט היינו שם
והינו צריכים להשלים עם זה.
כשהיינו משועממים היינו פשוט צריכים למצוא במה להתעסק - לפעמים
הינו סתם סופרים עד מאה ואחת עשרה ולפעמים היינו מתחילים
לשיר.
פעם אחרונה שהיינו משועממים - ביקשתי שנתחיל לשיר או לספור,
אבל אתה אמרת: "אני לא רוצה לשיר! אני גם לא רוצה לספור! וגם
לא אכפת לי מהקירות האלה. אני רק צריך שמישהו יאהב אותי."
ואז הוא פשוט עצם עיניים ולא התעורר אף פעם.
ונשארתי לבד. בלי אף אחד שישיר איתי, בלי אף אחד שיספור איתי
ובלי אף אחד שירצה שיאהבו אותו.
אני הקירות והדמעות שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"עד שסוף סוף
השתחררתי מהכלא,
תראו איך אנשים
קוראים לי! אני
מתבייש לצאת
מהבית... היה
עדיף שיקראו לי
"האוכל בתחת"!!!
"


(האופנובנק)


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/10/01 13:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דמעות של כוכבים

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה