שאלו אותי רבות אודות חוסר היכולת שלי לראות צבעים מסויימים,
מאחר ואני עיוור צבעים.
הדבר החל כשהייתי צעיר מאד, גיל 5 לערך. אני זוכר שהייתי בגן
חובה בתקופה ההיא, ויום אחד שאלה הגננת מהו הצבע של השמיים,
היא פנתה אלי בחיוך רחב, כאילו זה עתה זכתה באיזו הגרלה ששוויה
מיליונים,
לעיתים אני חושב שהיא באמת אהבה את המקצוע בו עסקה אף על-פי,
שלמראית עין נראה המקצוע מחזורי ומכני.
השבתי לשאלתה מתוך עמדה מוחלטת שצבע השמיים הוא לבן. לפתע
החיוך הרחב שהיה פרוש על פנייה נשמט, עינייה בערו.
באותו רגע הבנתי שמשהו לא בסדר, לפי ההבעה שלה, אך לא הסקתי
שמדובר בי. היא ביקשה ממני לחזור על התשובה, ואני השבתי
כמקודם, השמיים - צבעם לבן.
הגננת קרבה אלי וסטרה לי. כמו כל ילד קטן שמכים אותו, בכיתי.
היא שאלה בשלישית מהו הצבע של השמיים, ובועדי בוכה עניתי לבן,
היא דחפה אותי ונפלתי לאדמה.
בתקופת בית הספר, הייתי תלמיד גרוע, כך המורים היו נוהגים
לומר. וביום מן הימים, באחד משעורי הביולוגיה שאל אותי המורה,
מדוע צבע השמיים הוא כחול?
עניתי לתשובתו בצורה שהפתיעה את כולם. אתם בוודאי יכולים לנחש
מה כבר אמרתי לו...
המורה והכיתה כולה נדהמו כששמעו את הפרשנות שלי לשאלתו של
המורה, כשאמרתי שצבע השמיים הוא בכלל לבן.
הוא דרש ממני בצעקות לעזוב את השיעור.
היום אני אב מאושר לילד נפלא. שמזכיר לי באופן מיוחד את
התכונות שהיו לי כשהייתי ילד קטן...
אתמול שאל אותי בני, "אבא, מהו צבעם של השמיים?"
עניתי לו בחיוך, כמובן שכחול בני, כחול. |