הייתי פורסת עצמי על מצע עלי חסה, חתיכות-חתיכות, בזיגוג שמן
זית מעושן, מהסוג הנמזג מבעד לצוואר בקבוק פלסטיק. מגש הכסף
ירעד בידיך, ואיבריי למכביר, יתנועעו ביעף, מטים לפול. רגל
מבריקה, ניצי שיערות זעירות מתריסות נובעות, מפיות מעוטרות
איורים בסגנון ימי הביניים יונחו לצדה. יין הפטישים יימזג
לכוסות האורחים, ופיסות, אולי חלקים, ירך, שד רך, שארית בית
שחי, שפה תחתונה, לשון גיאוגרפית; הם כולם יונחו במרכז צלחות
זכוכית מוריקות, ופטרוזיליה תעטר את השוליים, להמשכיות. הדם
הניגר מבין האיברים הקפואים יעורר את בלוטות הרוק. יתרת המוח
תנוח על משכבה בשלום בקדירה, צפה, נוגעת לא נוגעת בחמצן, כף
העץ תיזול סחוס, והילדים ישלחו ידיים זבות בכדי לתפוס את
שאיננו. הוא לא הגיע, לא בזמן לכל הפחות. אורח הכבוד, תנגב את
גב ידך בסינר הבוהק, בידך השנייה תאחז בספל ותחייך. כל כולך
דרוך לקראת הברכה שתחל להתנגן מבין שפתיך; צער, חמלה, רעד קל
יאחוז בכנף הצומחת שכל כך תתאמץ להסתיר תחת חולצת הפשתן. כפית
מתכת הונחה לפניך מבעוד מועד. תגע בה, באצבע מרפרפת, ותתפוס,
מחניק את השיהוק המשתלח, כתינוק על צוואר אמו. שרירי לחייך
יכווצו, וגבותיך העבותות יקראו: "הידד!".
"התכנסנו כאן ביחד, אשה ואיש, אדם וכלב, כדי להנציח את גיבורת
תיאטרון האבסורד", תפצח, "וכעת, ידידים, "לחיים". את העצמות,
בבקשה ממך, שרוף. לקק את בדל שפתיך, ונצור את טעם הבתולין. גם
את השירים. |
