היא תדע על זה שבוע מראש, וליבה יחסיר פעימה מרוב שמחה על
הצפוי לה בקרוב מאד, בהתחלה היא תלך הלוך ושוב ותסתובב סביב
עצמה מבולבלת, לרגע היא תשכח את מה שהיה עליה לעשות, הדבר הבא
ברשימת השיגרתיות שהכינה לעצמה כדי לחזק את קירות חייה
המתנדנדים והמאיימים תמיד לפול עליה. היא תחוש חסרת סבלנות
ולראשונה מזה זמן רב מכדי שתוכל לזכור מתי היתה הפעם האחרונה,
היא תרגיש שהיא דווקא רוצה שהזמן יעבור מהר ויגיע סוף השבוע.
היא תבלה כל דקה וכל מחשבה פנויה בדימיון הדבר הגדול הזה,
בלחשוב כמה כייף יהיה לה ואיזה כייף מצפה לה ומה יקרה מהרגע
הראשון בכל רגע. בכל יום שעובר היא תשקוד על אריזת החפצים בתיק
בצבע אוף וויט ולא תשכח לארוז את הגרביים הצבעוניות וה"ככ
נעימות עם נעלי הבית והלב הגדול גדול גדול כ"כ שלהן. בין לבין
הבגדים תניח פיג'מה ורודה וחמודה, פיג'מה עם לבבות וחתולים,
פיג'מה שמגעה רך כחיבוק, פיג'מה חדשה שנקנתה לפני כחצי שנה
ונשכחה יתומה בארון מחכה ליום מיוחד שאולי יבוא, מי יודע והנה
הוא הגיע. וביום הזה ממש היא תסחוב את תיקה הגדול על גבה ותסע
אליה ברכבת. בדרך לתחנה היא תפגוש אנשים שישאלו אותה שאלות
כמו, לאן היא נוסעת והיא תענה להם בחיוך מתלהב את התשובה שהיא
תרגלה שעות ארוכות בדימיונה, במחשבותיה ומול המראה שם לבד לבד
בבית. יש לי דודה בת"א ואני נוסעת אליה לסוף שבוע. כתפיה
הסוחבות ינועו מצד לצד בהתרגשות. היא תחייך. האנשים יחייכו
אליה בחזרה ויחשבו שזה הדבר השיגרתי ביותר שנאמר להם בחיים.
ולרגע אחד, באותו רגע ממש, תהיה גם היא ילדה רגילה לגמרי.