היום בדיוק כשהגעתי, היא יצאה מהחדר, התכופפה להרים משהו.
התפלאתי לראות אותה יוצאת מהמשרד בשעה כ"כ מוקדמת, תיקה תלוי
על כתפה הדקיקה, כ"כ שמחתי לראות אותה. שאלתי אותה "מה קרה? את
לא מרגישה טוב? את הולכת?" היא התיישרה והבטנו זו בזו. עיני
סרקו את פניה העייפות והרזות, את עיניה העצובות. רציתי לחבק
אותה, רציתי שתרגיש שאני אוהבת אותה. היא אמרה לי שלא, מה
פתאום, היא יוצאת לסיור לימודי עם החבר'ה. ליבי נצבט שלא
נרשמתי לסיור הלימודי הזה גם. אמרתי לה שסבבה ושתהנה, היא אמרה
תודה והלכה. חיכיתי מעט והלכתי אחריה, ראיתי אותה יוצאת
מהביניין, ראיתי אותה הולכת על הגשר, ראיתי אותה חוצה את
הכביש, עקבתי אחריה במבטי, אחרי דמותה השברירית המתרחקת והקטנה
מצעד לצעד בחניה של האוניברסיטה, תיקה מקפץ לה על הגב ושערה
הפזור מתבדר ברוח. רציתי לרוץ אליה, לקרוא לה, מיכככככככככככל,
מיכככככככככככל, מיכל חכי רגע, תעצרי. דמיינתי אותה נעצרת
ומסתובבת אלי בפליאה, מביטה בי במבט שואל - מה קורה? ואני
נעמדת מולה מתנשפת מהריצה מנסה להסדיר את נשמתי 'אני רוצה
שתדעי שאני אוהבת אותך, כבר הרבה זמן וזה יושב לי בלב' לרגע
תחושת הקלה מציפה את ליבי, רק לרגע. כי אני עדיין כאן מביטה
בדמותה המתרחקת-נעלמת בחניה ורוצה כ"כ לחבק אותה, לנשום אותה,
לחזק אותה.
לגעת לה בשיער, להביט עמוק אל תוך עיניה העייפות ולומר לה,
מיכלי שלי.