את
שירהורים (הרהורים שמתים להיות שירים)
סגנון חדש בשירה העברית

להרהורים כללים משלהם
אין בהם נקודות ופסיקים
הם יושבים בשקט ומחכים
עד שתאמר אותם בקול
או שתשתיק אותם לנצח
הרהור הוא הבסיס לרעיון
שלוקח אותך רחוק
או שמפיל אותך על הפנים.
כשהרהור בשל דיו
הוא עולה כיתה
ואחר בא במקומו

חלק א

איש חכם אחד אמר

כשכתבתי את השירהור הראשון
מישהו חכם אמר לי
שבטח איזה מבקר חרוץ
יבחן את הכתוב בזכוכית מגדלת
יעניק לי ציונים, יעשה לי אסיפת הורים
עוד הוסיף אותו חכם אחד
שמבקרים וכותבים
זה כמו כלבים ופרעושים
האחד רץ ועוסק בשלו
והשני יושב על גבו
ומוצץ את דמו
זה מה שאיש חכם אמר
זה לא אני

באותו בוקר

באותו בוקר קר, כשהשמש עוד לא החליטה
מה היא הולכת לעשות במהלך היום
נזכרתי, במה שהיה בצהרי הלילה שלפני
אדי הכוהל עוד ערפלו את מה שנשאר ממוחי
עשן סיגריות היה בחלל הריק, או שזה היה רק נדמה לי
חשבתי, שאולי את צודקת משהו
שאולי באמת הייתי אמש עמוק מדי בתוך הבקבוק
ואת היית לבדך, מבלה עם הצל של עצמי
וכשהמים נטפו מפרצופי המטושטש
והמגבת ניסתה נואשות למחות את ריח הטבק
באותו רגע החלטתי
שמיד לאחר שאני פוגש את עצמי
אני מתקשר, מתנצל, מברר
רק שבאותו רגע לא ידעתי
שאת כבר מדברת עם מישהו אחר
שמבין אותך, יותר טוב
ממני

רציתי לכתוב לך שיר

ציפורים עפו בין פרחים
בספר, שאחזתי בידי.
היה קר בחוץ, וחם בלב.
תמונתך בידי, את מחייכת בממזריות.
זוכר את הרגע, ששמר לי תמונה
מחייך לעצמי, מנסה לשחזר
רוצה לכתוב לך שיר - לא יודע על מה
אז כתבתי:
"אני אוהב אותך"
ואחרי מחשבה עמוקה יצאה לי עוד שורה:
"אוהב אותך"
זה לא היה מספיק חזק אז הוספתי:
"מאוד אוהב אותך"
ובסוף היום לאחר שהתאמצתי הרבה
יצאו לי עשרים בתים, שלא לדבר
על הפזמון החוזר
נ.ב
לא זוכר אם כתבתי לך
שאני אוהב אותך

המלחמה הבאה

ביום שאחרי מלחמה ביננו
צריכה לבוא הפוגה
אין בה מתים, יש רק נשמה
שלי, שלך, שמאוד נפגעה
הצדק אינו קנה-מידה
לויכוח סתמי, למלה שנאמרה
אבל מוכרחה לבוא הפוגה
ולו רק כדי לאסוף כוחות
למלחמה הבאה