27.3.01. אי-מייל

חשבתי הרבה על מה שאמרת ואולי אתה צודק. אני חושב על ליה כבר
לא מעט זמן ואני די בטוח שהיא גם חושבת עליי. למשל באותו לילה
אחרי שבובי מת יצאנו לפאב ולא דיברנו כלום, רק שתקנו והסתכלנו
אחד על השני.

היו כמה פעמים שהייתי בטוח שהיא רוצה להגיד לי משהו אבל בסוף
היא לא אמרה כלום. ואז החזקתי לה את היד וליטפתי לה באצבעות,
והיא נתנה לי. אני זוכר שליטפתי לה את היד והיא התחילה לבכות,
לרעוד קצת. זה הפחיד אותי. אף פעם לא ראיתי אותה בוכה ובכלל
קשה לי לראות אנשים בוכים. היה לי מספיק בכי בחיים שלי.

אבל ליה באה ממשפחה אחרת, לא מת לה אף אחד והיא תמיד נראתה כזו
מאושרת. אז למה היא בכתה? אני לא יודע. אבל באותו רגע אני יודע
שהייתי יכול ללטף לה כל חלק בגוף והיא הייתה מסכימה. גם אז
ידעתי את זה ובגלל זה לא הייתי מוכן לעשות את זה.

אתה צודק, דוקטור לאב. אני קצת דלוק עליה. אבל אם אני רוצה את
ליה אני רוצה שהיא תבוא אליי מתוך הרצון שלה. אני מקווה שאתה
מבין אותי.

זהו, זה מה שרציתי להגיד לך בינתיים.

עברו עליי מספר ימים ללא תקשורת מכרומוזום. אלה לא היו ימים
קצרים. רכבת המחשבות שהוא התניע בתוכי החלה לנסוע יותר ויותר
מהר, כשהיא לוקחת אותי למקומות שלא חשבתי שאבקר בהם שוב.

מי הוא היה? מה הוא רצה ממני?

חזרתי וקראתי את התכתובות בינינו. אני חייב להודות שהן הרתיעו
אותי מעט. למרות שהייתי בטוח, עדיין, שמישהו עובד עליי, לא
יכולתי שלא לחשוד בניצני אמת בסיפור שלו. עשיתי מחקר קטן בעצמי
בנושא הגנום. ניסיתי לבדוק, אצל חברים, אם יש אפשרות קלה לדוג
עליי כל כך הרבה פרטים אישיים.

היו יותר סימני שאלה מתשובות.

הימים עברו, ובמקום לשכוח את המקרה, לתת לו לחמוק ממני, הפכתי
להיות אובססיבי לגביו. התחלתי לשרוץ יותר בצ'אטים. התחלתי
להיות נועז יותר בשמות שלי.

1.4.01. צ'אט msn



כרומוזום: אתה לא רציני

מחפש כרומוזום: לאן נעלמת?

כרומוזום: מה זה השם הזה? השתגעת?

כרומוזום: עזוב, אתה לא רוצה לדעת.

מחפש כרומוזום: זה שתדע שאני מחפש אותך.

כרומוזום: אז הנה אני יודע.

מחפש כרומוזום: אז לאן נעלמת?

כרומוזום: נו עזוב!

מחפש כרומוזום: התחלת להעלים מידע? חחח...

כרומוזום: לא מעלים, זה רק משהו משפחתי.

מחפש כרומוזום: עובר בגנים, אה?

כרומוזום: בערך. אזכרה של אבא שלי.

מחפש כרומוזום: הו... משתתף בצער.

כרומוזום: זה בסדר, היה די מזמן.

מחפש כרומוזום: עדיין...

כרומוזום: זה יותר מוזר מכואב, כי ראיתי את עצמי במקומו.

מחפש כרומוזום: ?

כרומוזום: הוא מת מסרטן, אתה מבין. סרטן ריאות.

מחפש כרומוזום: מחלה ארורה. מכיר.

כרומוזום: כן, אני עומד לפתח אותה תוך כמה חודשים.

מחפש כרומוזום: מה?!

כרומוזום: מה מה?

מחפש כרומוזום: אם הבנתי נכון, אתה אמרת הרגע שאתה הולך לפתח
סרטן (!) תוך כמה חודשים?

כרומוזום: חמישה חודשים, בערך.

מחפש כרומוזום: אני אניח שאתה אומר לי אמת. איך אתה יודע?

כרומוזום: באותה דרך שידענו שבובי ימות.

מחפש כרומוזום: לא שהסברת לי את זה מקודם.

כרומוזום: אל תדאג להסברים.

מחפש כרומוזום: אני נראה לך מודאג?

כרומוזום: בטח שאתה מודאג, אחרי שהראיתי לך עד כמה החיים שלך
פתוחים כמו רגליים של זונה.

מחפש כרומוזום: לפחות אני לא אמות מסרטן.

כרומוזום: איזה בן זונה אתה.

הוא נעלם מהשיחה.

ואני הבנתי אותו. לא גיליתי רגישות ראויה. בסך הכל האיש חוזר
מהאזכרה של האבא שלו... ואני נכנס איתו לקרב שכזה. קצת לא
לעניין, ודי מטופש, בהתחשב במה שעובר עליו - ובמה שהוא יכול
לעולל לחשבונות הבנק שלי, אם הוא רק יחליט. די מפחיד לריב עם
אחד כזה, שאתה לא יודע אם הוא מספר לך אמת, אבל אתה יודע שהוא
יכול לפגוע בך חזק מאוד.

כן, די מפחיד.

אבל כבר אז, החשש האמיתי שלי היה שהוא פשוט ינתק מגע. לגמרי.

אתם מבינים? הפכתי להיות אובססיבי. לאחר אותם ימים של חוסר
תקשורת, הודיתי שהסיפור שלו, או הסיפור שהוא ממציא בשבילי,
מרתק אותי. האיש היה, בכלל, מרתק. בכל צורה שאביט על זה.
ולמרות שתשומת הלב המיוחדת שהוא הקדיש לי הייתה עלולה לגרום לי
לצמרמורות, היא פשוט גרמה לי להתמכר אליו.

פתאום חששתי שהוא פשוט ייעלם. ישאיר אותי עם אלף סימני שאלה,
שלא ייפתרו מעולם. או, גרוע מכך - יתחילו להיפתר, כשאקרא את זה
נכתב במקום אחר, על ידי מישהו אחר...

בלתי נסבל, בקיצור.

למזלי, קיבלתי ממנו אימייל.

3.4.01. אי-מייל

אני חייב לך התנצלות, הייתי עצבני ולא היה לי כוח לשטויות שלך.
תמיד האזכרות האלה עושות אותי עצבני, לא רק בגלל שזה אבא שלי
שמת, אלא בגלל שזה כל הסיטואציה הזו, עם כל המשפחה וכל מה
שברחתי ממנו... אני לא יודע אם אתה יכול להבין.

מי אתה חושב שאני? ברור שאין לך מושג. אז אני אפתיע אותך. אני
מה שקוראים דתל"ש. דתי לשעבר. ולא סתם דתי עם כיפה סרוגה, אני
דוס דוס, מבני ברק, פוניבז' אם זה אומר לך משהו.

מופתע, אה?

ברור שתהיה. אף אחד שרואה אותי היום לא יכול לדמיין שעד גיל 18
הייתי שחור לגמרי, עם כל התחפושות והטקסים. הייתי מה שקוראים
תלמיד עילוי, ואל תסתכל על שגיאות הכתיב שלי שרצות חופשי כאן,
פשוט אין לי כוח לתקן את מה שאני כותב ואני יודע שאתה מבין אז
גם ככה אין טעם.

מילים, מילים... מה אתה כבר יודע על מילים, איש מילים שכמותך?

התחלתי לקרוא בגיל שנתיים. אני מדבר על לקרוא, לא על ללמוד
לקרוא. בגיל חמש כבר שמו לי מורה מיוחד לכל מיני פלפולים שלא
יעניינו אותך בחיים אבל הם היו כל העולם שלי. סימנו אותי בחצר,
הייתי 'מיוחס'. אבא שלי הסתובב כמו תרנגול (צנוע), עד שלקחה
אותו המחלה.

כמה שלא התפללתי, כמה שלא בכיתי, הסרטן לא עצר. לקחו אותו לכל
מיני מקובלים, גם כאלה שמתנגדים לפוניבז', עשו לו כל מיני
טקסים וודו כאלה... שום דבר לא עצר את המחלה. ככה גם פגשתי את
הרב אליגד בפעם הראשונה, והרגשתי שהוא חודר אותי במבט הזה שלו,
אבל רק לרגע, ואז הוא התפנה לטפל באבא שלי אבל מדי פעם שחרר
אליי מבט. כשחזרנו, אמרו לי שהוא שאל עליי וזה כבוד גדול. אבל
עם המחלה של אבא שלי שכחתי מזה לגמרי, עד אחר כך.

יום אחרי יום הייתי יושב לצד המיטה של אבא, מדבר איתו על מה
שלמדתי, מתפלפל איתו. הוא כבר לא היה בשיא, ואני ידעתי שאני
מעייף אותו וזה לא טוב לו - אבל הוא התעקש שאני אהיה אצלו כל
יום, עם הספרים או בלי הספרים, ונדבר גמרא, משנה, אפילו זהר.

ושתבין, אז כבר הייתי מומחה גדול לוויכוחים. היה קשה לנצח
אותי, גם אם היה מולי רב גדול, שלפעמים הייתי מקבל את דעתו
מפאת הכבוד. ואבא שלי גם היה אוהב לדבר ככה, והיינו מתפלפלים
שעות על פרשנויות ועל פירושים וגם קצת מרכלים לפעמים על הרבנים
מסביב כשאף אחד לא שמע. אבל זה היה קשה לו, וירד לו דם לפעמים
ופעמיים הוא נרדם ופחדתי שהוא מת.

אבל הוא לא מת, הוא אמר לי שכל זמן שהוא יודע שאני אבוא אליו,
הוא לא ימות. וככה באתי אליו כל יום ובאמת הוא לא מת. זה לא
היה לי קל, במיוחד שהוא התחיל להתפרק לי מול העיניים והשיעולים
עם הדם הפחידו אותי, אבל לא העזתי לצאת מהחדר ורק החזקתי לו את
היד ואמרתי לו שיהיה בריא ובעזרת השם המחלה תיעלם.

רק יום אחד הרשיתי לעצמי לאחר טיפה למיטה של אבא, הסתובבתי
איזה חצי שעה ברחוב ונשמתי קצת אוויר. אני זוכר את היום הזה כי
היה חורף והרוח הקרה צרבה לי באוזניים, ושיחקתי קצת בשלולית
והייתה גם שמש חזקה וקשת. יום מיוחד כזה.

כשהתחיל גשם שוטף שמחק את הקשת רצתי חזרה הביתה, למיטה של אבא,
אבל כל הבית היה מלא אנשים, ואמא שלי בכתה והאחים הגדולים שלי
ישבו על הרצפה עם בגדים קרועים.

זהו, זה הכל להפעם.

אני מקווה שתבין את המצברוח שלי מקודם, ושוב מבקש סליחה.