"להתראות", הוא נפרד לשלום והלך, בלי לחכות לתשובה. מבוכה
נשתררה בחדר. לאחר שנים כה רבות בהם היה להם למשענת, ריפא את
חוליים ועטף אותם באהבה רבה, הוא קם והולך בלי לומר מילה, בלי
להסביר, כאילו מעולם לא הכירו והם אינם אלא זרים גמורים לו.
המחשבה הזו העיקה על ליבם. רגעים ספורים בלבד, לפחות כך הם
הרגישו, עברו מהרגע שהדלת נסגרה מאחוריו, וכבר הרגישו כאבים
עזים בחזה, כאילו ליבם נעקר מקרבם בבת אחת, מתחרטים על שלא
יצאו בדהרה בידיים פתוחות לרווחה ובקריאות "חזור!".
לפתע קם אחד מתוכם, הצעיר ביותר, ורץ אל הדלת. הטפיפות הרכות
של רגליו הקטנות והיחפות נשמעו בבירור בתוך החדר, שותק
והעצוב.
הוא הגיע אל הדלת, נעמד על קצות אצבעותיו הקטנות ומשך הידית
מטה. הדלת נפתחה בחריקה חלושה ועצובה. הצעיר שלח ראשו החצה
והביט מסביב, עיניו הכחולות לא ראו אלא רחוב שומם ושקט, ללא
נפש חיה מסביב וללא קולות וציוצי ציפורים כבדרך-כלל. דמעות
שקטות מלאו את עיניו והוא פנה לאחור, לתוך החדר, סגר את הדלת
מאחוריו והתיישב עם כולם.
זמן רב, אולי שעות ואולי ימים, ישבו הם בדממה במצב בו היו
כשנפרד מהם לשלום, מפחדים שאם יעזו למוש ממקומם ינציחו את
העדרותו בעצם ההכרה שהזמן לא עצר מלכת באותו הרגע בו הדלת
נסגרה מאחוריו והחיים נמשכים. חייהם לא יכלו להימשך, לא כך, לא
כאשר הם נצבים לבדם מול תלאות העולם, כגדיים אבודים שנפרדו
מרועם.