הצעדים הקצובים מהרגל ישן נשמעו בקושי ברחוב ההומה. בעוד
מכוניות חולפות ועוברות במהירות, דבר אחד נשאר, כאילו לא זז על
רקע הטכנולוגיה מפריחת-העשן. הוא הלך באיטיות אך עם זאת בצעדים
מהירים, קטן-קומה קצר-רגליים הנחפז במעלה הרחוב המשופע והפגום,
מועד מדי פעם בגומות קטנות של עבודה לא-מרוכזת של פועלים מלפני
עשרות שנים. לעומתו בא גבר בגובה מעט מעל הממוצע, בצעדים
איטיים שנראו לגמד מהירים עד מאוד. והנה שניהם חולפים זה על
פני זה, כמו גרסה איטית של המכוניות, והם מביטים זה בזה לרגע,
עיניים חומות הפוגשות בעיניים ירוקות-תכולות, ריסים ארוכים
לעומת ממוצעים, עפעף כהה לעומת עפעף העומד בהיר לבדו בים של
חום שזוף, נותר לבד ממשקפי שמש שהונחו לכסות העיניים בחוף, מי
יודע באיזה יום. ומי יודע בשניה הזאת למי היתה שייכת איזו עין
ואיזה ריס, ולמי היה האישון הרחב יותר שפנה לכיוון השמש, ואולי
השמש עמדה כך במרכז ושניהם היו חשופים לה באותה המידה, ואולי
אחד מהם סונוור ממנה עד כדי כך שלא ראה את השני, חולף ממולו
באיטיות? ואולי בכלל הכירו זה את זה מרחוק, וקרצו אחד לשני
ללא-תנועה, מבינים זה ממבטו של זה את השלום הידוע כל כך למאות
המכרים הנוכרים שאנו פוגשים מדי יום? ואיך הסתכלו? האם הסתכלו
עמוק לתוך העין, או הסתכלו ברפרוף, או חיפשו דבר מה מאחוריהם?
ואולי ניסו למצוא צל לא-קיים של זכרון, הד של ילדות מגעגעת?
ואולי חשבו על הד אחר, על זכרון אחר, על מישהי שהם מכירים
וצריכים להחזיר לה טלפון, או אולי חברה או אישה, אולי אחד מהם
ממהר לפגוש אותה, והנה הוא פה, תקוע במבט הזה, כל כך רגיל אבל
גם כל כך מיוחד, רגע שחולף בשניה אבל יכול להימשך גם לנצח,
ובאותו רצף הגיון מעוות גם להסתיים מתישהו ולהמשיך ברצף זמן
סדיר, פחות או יותר. ואולי אחד ממהר למשהו סתמי, כמו איזו
פגישת עסקים או השקיית עציץ לחבר שהוא הבטיח לו שבזמן שהוא
מעשן לו בהולנד הוא ידאג לצמחים האחרים שלו? ואולי, הו, כן, זה
משעשע, אולי הוא הולך לצמחים משלו, מגדל קנאביס באיזו חלקה
מוסתרת באיזה פארק גדול, כמו פארק הירקון, או סנטרל-פארק אם הם
גרים בניו-יורק. איפה הם גרים, באמת? רחובות משופעים ופגומים
יש במקומות רבים, ובחלק מהמקומות הללו יש גם תחבורה שזורמת אנה
ואנה, מוציאה את פסולתה לאוויר לאפיהם המורעלים של הסובבים.
והנה, שעת המחשבה הזאת, שיכלה להתפתח כל כך הרבה יותר, פסקה,
והמבט ניתק והם הולכים, במהירות לפתע, כאילו להשלים את פער
הזמן שנוצר מהנצח הזה, ונעלמים להם ברחוב, אחד פונה ימינה
והשני נעלם באופק, כמו סירה בים, כאשר הרחוב חוזר לרדת, כאילו
גבעה.