אני משאר שעוברת עלי תקופה רעה.

השעה 00:04
ואני כותב ממה שרוב האנשים אפילו לא היו קוראים לב.

השעה עדין 00:04
זה אומר שבערך כל 20 שניות יש לי משפט חדש על הדף.
וכל 10 שניות נוספת עוד מחשבה שמתפוצצת בתוכי ומשחררת גלים של
דם שמתפרצים החוצה דרך חתך דמיוני שאני רוצה לעשות לעצמי.

אני כל כך עייף... מזה שאני חי

מעצור במחשבות שמשמשות כנשק נגדי כדי להחיות את הכאב.

השעה 00:15
אני מדמין את עצמי נרדם בשביל להשתיק את הקולות שבי.
הם חסרי נחת אין להם שם שהוא לא שלי.
עכשיו הדמיון נוזל לתוך חלום.
כל המחשבות שבי הופכות לשיחי קוצים ואני רץ דרכם בכל הכוח.

מה זה לצרוח.
מה זה לבכות.
מה זה להיות נטוף דם.

רץ במהירות
רץ לבד
כל המלאכים שלי נרדמו במגדלי שמירה שמעל השמים.

ככל שאני מנסה הם ישנים יותר טוב.

כל קוץ חותך את העור שלי.
רק בשביל לגלות שמתחת לעור, הבשר, הורידים והעצבים יש מתכת
עקומה שספגה את כל המכות... מהעולם הזה... מעצמי.

השעה 00:57
אני שוב מדמין.
הפעם אני מתעורר לתוך החשכה שאני יצרתי.
מסתכל על התקרה ורואה שמים בהם כוכב נופל מבקש בשבילך שותק
בשביל עצמי.

אני משאר שיורד הלילה גשם כי הפנים שלי שוב רטובות.

השעה 01:04
אני מדמין כי זה כל מה שאני יכול לעשות.

לא רוצה לזוז.
לא רוצה לנשום.

אין ברירה הגוף רוצה לברוח ואני חוסם אותו.
פעולה לא טבעית כשכואב אבל כרגע אני לא מוכן להאמין שאני כמו
כולם.

השעה 01:14
מישהו דופק בדלת...




הצגה אחרונה
עוד סבב הופעות מוצלח
כולם שוב בטוחים שאני שמח