באת עם מספריים ענקיות
וקצצת לי את הכנפיים
רמטת נוצה אחרי נוצה.
בחיוך גדול עם גומות
נהנת מכל רגע, חרטת בזכרונך
כל דמעה.
דרך קירות של זכוכית
ניפצת אותי ונתת לשברים לעוף
ואז זרקת אותם לפח.
נהנית לצלוב אותי על קומות
ריקות להעלות אותי על המוקד
לחרוך חבל מסביב צווארי
ולגיליוטינה למהר.
ועכשיו-בלי כנפיים- זרקת אותי מאותן
קומות. אני לא אוכל לעוף.
את נהנית מכל רגע ומכל צרחה
שבוקעת מאיפה שפעם היו לי כנפיים
היה לי סולם, דרך אפר למקום אחר
רחוק בו לא היית אף פעם.
למקום אחר בו רוחי שמחה לעוף.
השביל כוסה, הסולם נשבר
כנפיים קוצצו
ואת מוחאת כפיים וקדה לאדונך
שנמצא בחדר האחרון במסדרון
הכי עקום.
ולי כבר אין כנפיים. |
