אני עומד למות, אני יודע. אני מרגיש את זה מתקרב כבר שעה שלמה,
או אולי חודש?? אני מרגיש את זה בכל רגעי הבהירות שלי. אישה
נחמדה באה לבקר אותי כל הזמן. היא תמיד לבושה לבן, אני חושב
שהיא מלאך שבא מהשמיים. לפעמים היא דוקרת אותי קצת ביד, אבל
תמיד נמצאת שם. כשאמות, אני רוצה להוריש לה את כל רכושי, אם
היה לי רכוש. אני מסתכל מסביב...שברי הזיכרון שלי לא מזהים את
המקום. איפה אני? האם שוב בביתי הישן? כן...אני בביתי
הישן...יש שמש, אני רואה בחלון, ושמיים כחולים, אני רץ החוצה
והרגל לא כואבת לי, מוזר. והנה אחותי, יושבת על הדשא בשמלה
פרחונית. והנה שוב האישה הנחמדה בלבן, היא מחייכת אליי. האם
אצליח לחייך בחזרה? לא...גם היום לא הצלחתי. או שאולי היה זה
אתמול? או לפני שבוע? כן...כבר שבוע עבר מאז שבאה. קר
לי...השמש נעלמה. איך נעלמה כל כך מהר? השעון מורה חצות. האם
באמת חצות? או שמא עצר מלכת? אני מסתכל בחלון, חושך. הוא פתוח.
מדוע פתוח? האם האישה הנחמדה השאירה אותו פתוח? כדי להקל על
מלאך המוות להיכנס? בצעירותי הייתי חייט. או סנדלר...הייתי
תופר,אינני זוכר מה. נעליים? בגדים? תיקים? זה כלל לא חשוב.
השעון מורה שוב חצות, אך הפעם יש שמש בחוץ, ואנשים בחדר. מי
הם? מי אלו שבאו לכאן? ואיפה האישה הנחמדה שהשאירה את החלון
פתוח? הם מחייכים אליי...מדוע? הילדה הקטנה בוכה...האם נבהלה?
כמובן...ילדות קטנות מפחדות מהחושך, ועכשיו חושך בחוץ. חושך
בשמיים, חושך בחדר...הכל שחור. הנה, גם אני עוצם את עיניי...
וחושך, ושחור... הדלת נפתחת, אני שומע...עדיין שומע. אין בי את
הכוח לפקוח את העיניים לראות מי נכנס. זה גם לא
משנה...הנה...חושך ושקט...שקט.