[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שב לול
/
שנאה

הילד הראשון ששנאתי היה תומר הבלונדיני שישב לפני בכיתה ב'.
הוא לא עשה לי שום דבר רע עד לאותו שיעור שגיליתי שהוא סחב לי
את המחק עם הציור של סטיב אוסטין מהשולחן. אמרתי לו מיד
שיחזיר, אבל הוא אמר שגם לו יש מחק כזה ומה שיש לו זה בכלל לא
שלי. לא ויתרתי לו והרגשתי איך הדם עולה לי לראש ואיך הוריד
הצעיר שישב לי באמצע המצח מתנפח לראשונה. הוצאתי את הסכין
יפאנית שהייתה לי בקלמר ועשיתי לו פנס עמוק בצוואר. תומר ישר
תפס את האזור שהחל לדמם במהירות עם כף ידו וזעק לעזרה. המורה
נבהלה, תפסה אותו ולקחה אותו בבהלה לחדר של האחות. לפני שהיא
יצאה מהכיתה היא עוד הספיקה להעביר לי מבט כזה של חכה חכה, אני
עוד אטפל בך. אבל אני באופן תמוה למדי לא פחדתי. הרגשתי שתומר
בא על עונשו. כמובן שזימנו את ההורים שלי לשיחה דחופה אצל
המנהל שהלין באוזני הוריי על החינוך הקלוקל שלהם וכיצד זה יתכן
שילד בן שבע מתדרדר לאלימות שכזו. הוריי לא ישבו שם חסרי אונים
וגוננו עליי ככל שניתן. הם הסבירו לו שילד שאינו מגן על
האינטרסים שלו בגיל מוקדם, לא יזכה לשרוד בג'ונגל ששורר שם
בחוץ והם טענו בפניו שהם גאים בי ואפילו הם לא היו נוהגים אחרת
במקרה דומה. זה לא עזר לי הרבה והשעו אותי למשך שבוע מבית הספר
ואחר כך סיפחו אותי למשך עוד חודש נוסף לעזור לשרת בעבודות
שונות. את המחק מצאתי בסוף בתיק שלי כמה ימים אח"כ. כנראה שהוא
נפל פנימה מבלי ששמתי לב. זה עדיין לא שינה את תחושת השנאה
העמוקה שלי כלפי תומר שעכשיו היה הילד הנערץ בכיתה ואני, מטבע
הדברים, הייתי הילד הכי שנוא.

בבר-מצווה ההורים שלי לקחו אותי יחד איתם לטיול מתנה בארה"ב.
נסענו לאורלנדו והיינו שבוע שלם בכל הפארקים שם. היה לנו ממש
כיף שם ואני נהניתי מכל רגע. ביום האחרון של הטיול חזרנו
למיאמי ובערב יצאנו לכיוון מסעדה במרכז העיר לחגוג את הערב
האחרון שלנו בטיול. אני אכלתי למנה ראשונה קוקטייל שרימפס
מצוין, אח"כ המשכתי עם הצלעות שהיו טובות לא פחות ולמנה אחרונה
קינחתי במוס שוקולד שמיימי. זה היה יכול להיות סיום מושלם
למתנת בר מצווה מדהימה, אבל כשיצאנו מהמסעדה לא הצלחנו למצוא
מונית, לכן התחלנו להתקדם ברגל לכיוון המלון. באחת מהסימטאות
תפס אותנו בחור כהה עור שחבש כובע מצחיה הפוך ולא נתן לנו
לעבור. הבחור שהיה נראה צעיר יחסית, אולי בן שש עשרה או שבע
עשרה אמר לאבא שלי שאם אנחנו רוצים להמשיך בלי שיאונה לנו כל
רע שייתן לו את כל כספו ואת התכשיטים שאמא שלי ענדה. אבא שלי
כבר הושיט את היד אל תוך הכניס הפנימי של הז'קט בכוונה להוציא
את ארנקו ואמא שלי הספיקה להוריד את השעון. אני הרגשתי את
הלחיים שלי מאדימות מכעס ומיד קפצתי על האיש ובאינסטיקט תפסתי
את היד של הבחור שאחזה בסכין וסובבתי אותה יחד עם הסכין ישר
לתוך המותן שלו. הוא פלט צווחה חדה של כאב שגרם לו להתכופף מעט
וזה הספיק לי. כיוונתי בעיטת וולה כואבת ישר לביצים מה שבוודאי
גרם לו לדבר בכמה אוקטבות גבוה יותר למשך שארית חייו. על ועד
הורים כנראה שלא היה בכלל על מה לדבר. ההורים ההמומים שלי
הביטו בי וראיתי ניצוץ של גאווה בעיניים של שניהם.
בכל סרט יש רגע שהגיבור מבין שיש לו ייעוד או יכולת שהיא
ייחודית רק לו. זה היה הרגע שלי. כמו שסופרמן בוודאי הרגיש
בפעם הראשונה שגילה שהוא מסוגל לעוף, כך גם אני חשתי כשהבנתי
שלשנאה שלי כלפי אנשים יש הרבה כוח.

כשהתגייסתי ביקשתי להיות ג'ובניק וכמה שקרוב יותר לבית. חששתי
שעימות חזיתי עם האויב יגרום לי לשנוא אותו עוד יותר מכפי שהיה
קודם והתגובות שלי יגרמו לנזק אדיר ואולי אפילו לתקרית
בינלאומית, כי פשוט לא יכולתי לשלוט בעצמי כשהשנאה מילאה אותי.
אבל יום אחד המגע שכה רציתי להמנע ממנו קרה, בדרך קצת שונה. זה
היה כשהכרתי את נינה. היא פנתה אליי ב-ICQ והתחלנו לדבר במשך
כמה שבועות עד שהיא אמרה לי יום אחד שהיא נדלקה עליי ושהיא
רוצה שניפגש. היא הציעה לי לבוא אליה לכפר סבא ושנלך לשבת
באיזה מקום. כשהגעתי למקום שבו קבענו, ראיתי אותה במכונית
סובארו כשהיא שונה לגמרי ממה שהיא תארה את עצמה, במיוחד הפריעה
לי השומה בפרצוף שלה שהיא משום מה לא טרחה לציין. היא אמרה שיש
מקום נחמד לשבת בו בסביבה, מקום שהיא מכירה היטב. נכנסתי יחד
איתה למכונית והרגשתי דקירה קלה מאחור ומישהו בעל מבטא ערבי
אמר לי שאני לא אעיז להוציא קול. באותה דקה הדם שלי החל לרתוח.
נינה או כפי שהבנתי בדיעבד - עזיזה, המשיכה בנהיגה עד שהגענו
לטול כרם, שם פתחו את דלתות המכונית שלושה רעולי פנים עם
קלצ'ניקובים, כפי שחשדתי שיקרה. לא נלחצתי לרגע אחד ובתנועה
חדה דפקתי את המרפק שלי לפרצוף של זה שישב מאחורי, קשה היה
לפספס את רעש פיצפוץ העצמות בפנים שלו. שלפתי את המאגנום 44
שלי, שאני לא מוריד אותו ממני לרגע, לכיוון הרקה של עזיזה
וצרחתי החוצה שאם הם מתכוונים לירות בי, אני מחסל אותה יחד
איתי. הבחורים הרעולים נראו מהוססים ומפוחדים. הם לא ציפו
לתגובה כזו. בלי לחשוב פעמיים דפקתי כדור אחד בעזיזה, ולו רק
בגלל שהיא לא תארה לי את עצמה כמו שהיא במציאות ובגלל השומה
המגעילה מתחת לסנטר שהשמיטה. נתתי גז במקביל ודרסתי את אחד
מרעולי הפנים, השניים האחרים התחילו לברוח, כשהם זורקים את
הנשק אחריהם. אספתי את אחד הקלצ'ניקובים ויריתי לאחד אחר
ברגליים. הוא נפל מיד ארצה כמו שק תפוחי אדמה. נסעתי עד אליו
עם האוטו והכנסתי אותו פנימה. בינתיים התחילו להתקהל שם אנשים
ואני התחלתי לברוח, זורק אחרי איזה רימון שמצאתי בתא כפפות וזה
נתן לי כמה רגעים של שקט. התחלתי לדובב את הפלסטיני שישב לידי
ושאלתי אותו איפה נמצא מצבור הנשק של המשטרה הפלסטינית. הוא
אמר לי שזה שייך לראיס והוא בחיים לא יספר לי. דחפתי לו את
הבוהן שלי לתוך עין ימין שלו עד שהרגשתי נחיל אדמדם זורם
ואמרתי לו שהוא לא יזכה בחיים לראות את המדינה הפלסטינית אם
אני אשמע תגובה שלילית נוספת אז הוא התחיל לכוון אותי לעבר
תחנת המשטרה הקרובה. כשהגעתי לשם שברתי לו את המפרקת. אני שונא
שאנשים באים אליי בגישה שלילית. בשני השומרים בכניסה יריתי בלי
שום קושי וגם את הקצין שישב במשרד, בכניסה למחסן התחמושת
חיסלתי עם סכין שננעצה עמוק בגרונו עוד לפני שהספיק להגיד אללה
וואכבר. נכנסתי פנימה ואספתי כמה רובים ותת מקלע אחד. אח"כ
חילצתי לאחור כמו שרואים בסרטים של שוורצנגר, בלי שריטה אחת
אפילו. עכשיו כשהיה לי כל מה שרציתי להשיג ונרגעתי מעט, חזרתי
ועברתי את מחסום צה"ל עם פרצוף תמים ומשם נסעתי ישר הבייתה.

אחרי הצבא, ממש לפני כמה חודשים, הגעתי במקרה לאתר מחתרתי
באינטרנט. היו שם תוכניות מכל מיני סוגים שבהתחלה היה קשה לי
קצת להבין, אבל נעזרתי בסרגיי. סרגיי, הבחור שמסיע את אוטו
הזבל מוקדם בבוקר מספר לי תמיד איך הוא היה מנהל בכיר
בצ'רנוביל עד למחדל המפורסם שהיה שם. הוא לפעמים מרים את
החולצה שלו ומראה לי כהוכחה את הראש הקטן והמעוות שיוצא לו
מהבטן. הוא הבטיח לעזור לי בחלקים הטכניים הקשים אם אני אצליח
לשכנע את השכנים לסגור כמו שצריך את השקיות של הזבל. את כל
המרכיבים כמעט הצלחתי להשיג פה בארץ עם כמה קשרים שיש לי עם
העולם התחתון. לא תאמינו מה אפשר לקבל תמורת קוויאר מתוצרת
משובחת וקצת איומים על ראשי מאפיה מרוסיה. רק דבר אחד היה חסר
לי להשלים את המשימה, אז נעזרתי בבן דוד שלי בפילדלפיה שאמר
שתמורת כמה מנות של קראק אתה יכול להשיג שם אורניום מועשר
באיזה איזוטופ שתבחר ושבוע שעבר הוא שלח לי את זה בדואר. במכס
בכלל לא ידעו מה זה, אז אמרתי להם שזה בסה"כ בלוני צלילה.
מסתבר שזה בכלל פטור ממכס, אז לא הייתי צריך לשלם על זה אגורה.
יום למחרת היה כתוב בעיתון שכל העובדים של  אותו סניף דואר לא
הגיעו לעבודה בגלל הקאות ושילשולים. מסכנים, צריך לבדוק שם מה
הם אוכלים.

זהו, אז עכשיו אני בונה פצצת אטום, כי לעולם אי אפשר לדעת את
מי אתה תשנא מחר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני רוצה אותך
לידי...







השולחן לכסא


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/10/01 12:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שב לול

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה