"אתה לא יודע איך אני אוהבת את המקום הזה." - פלורינה דיברה
כבר כמעט שעה וללא הפסקה. - "הייתי שם פעם אחת, רק כמה שעות
והרגשתי...הרגשתי ממש משהו אחר. אתה יודע איפה הייתה לי הרגשה
דומה? אתה תצחק עלי, אבל בירושלים. לא שאני משווה בין שני
הערים, אני רק אומרת שהרגשתי פה ושם בערך אותו הדבר. לא יודעת
איך להסביר לך, משהו שתופס אותך ולא מרפה."
"עישנתם?"
"כן, כן, עישנו. היינו עם סטפן, ההוא מתיאטרון הקודם שעבדתי
בו, זה שסיפרתי לך עליו." - פלורינה היא מעצבת תלבושות. -
"סטפן התמסטל רק מהריח. דשא ממש טוב יש שם."
היא הייתה מעשנת פעם, אבל היום החבר אוסר עליה. לחבר, דרך אגב,
קוראים סרגיי. גם הוא מהגר, גרוש עם שניים, עבד פעם בק.ג.ב.
ורק אתמול, אחרי שנתיים בהמבורג, הצליח להגיע לריפרבאן, רובע
החלונות האדומים של העיר. אבל אני שתקתי.
"אצלנו מעריכים את החומר מקופנהגן. אבל בפעם האחרונה שעישנתי
אותו הרגשתי כל כך רע, שמאז אני משתדלת לא לעשן כלום. סריוז'ה
גם לא אוהב את זה, הוא עישן פעם, ברוסיה, אבל עכשיו - בשום
פנים ואופן. אפילו על הסיגריות הוא רב איתי, אז אין מה לדבר על
גראס."
אני אולי שתקתי, אבל היא דיברה ללא הרף, מעשנת סיגריה אחר
סיגריה, כממלאה חסר מסוים, מעין בועה בריאות. תוך שעה וחצי
המאפרה התמלאה בדלים ומכיוון שהיינו בכביש המהיר, כבר מזמן
איפרנו לקופסת סיגריות ריקה.
שלט כחול סימן: אמסטרדם - 230 ק"מ. הממטרים באים והולכים,
מכהים את הראות ומאיטים את המרתון. אנחנו במאה שמונים וחמש
והכביש נראה אינסופי, אפור כמו השמיים, פולט גיצי מים מגלגלי
הרכבים העוקפים. בעוד חצי שעה נגיע לגבול הולנד.
פלורינה מספרת ומספרת. סיפורי מהגרים, מה כבר יכול להתגולל
בפיה הזריז? געגועים למולדת, סלידה מגרמנים, ויחד עם זאת תשוקה
עזה להתקבל כאן, להיות מקומי, תחושה שכבר הספקתי לשכוח. מסכת
שלמה, קשיי היום יום של "סוציאלניק" ממוצע, כמו שהם קוראים
לעצמם, אלה החיים מנדבת המדינה, הלוקה בייסורי מצפון על כך
שפעם ניסתה להשמיד אותם.
מחשבותיי היו במקום אחר. ראיתי את עצמי שרוי בתור האור העמעום
בסלון של יובל. ראיתי פרצופים מופתעים, שמעתי את שאגות השמחה
של טוני, הרחתי את הריח החריף, המרחף מתחת לתקרה. חיוכו הרחב
של המארח, אגרופיו הקמוצים לאות ניצחון של גיא, עיניים
מגולגלות אל על באישוניה של מריאט והפתעה, הפתעה אחת גדולה על
פניו של אפנסיי, הוא ולא אחר. והגל החם ששטף אותי באותם
הרגעים, שטף גם את המלל של חברת ילדותי וכן את הדאגה הקלושה
מזעם הסבתא, אשר רתחה כששמעה שנסענו באמצע השבת ל-"ברמן
הסמוכה", ללא כל הודעה מוקדמת.
גשר צהוב נראה באופק, מעל נתיבי האספלט. לידו ניצב שלט גדול
וכחול ובו מעגל של כוכבי זהב. הגשם פסק.
כשהגענו לאמסטרדם, השמש עלתה אל השיא והשעון הראה צהרים.
"תראה, תראה את זה!" - צעקה פלורינה, כשראשה מחוץ לחלון. עמדנו
בפקק שבכניסה לנמל. לא יכולתי לומר לאן בכוונתי לנסוע וחיכיתי
רק להגיע למקום אחד מוכר, לחנות ולהתחיל ללכת.
"תראה את זה! הקשת!"
מעל הנמל מרוחה הייתה הקשת, רחבה ותאבת צבעים. אמסטרדם קידמה
אותי בברכה, אין מה להגיד. הכביש לקח שמאלה, ירד אל מתחת לגשר
ונעצר בפקק, שנראה כמו מת. החדשות הטובות היו שבקצה התור הייתה
תחנת רכבת, "אמסטרדם סנטרל".
"תראי, אני מכיר כאן מקום נחמד, ממש ליד התחנה." - אמרתי. -
"קוראים לו שכונת יורדן. שכונה ממש מגניבה. בואי נגיע לשם
ונחנה."
"אין בעיה, איך שאתה רוצה. לי בכלל לא איכפת לאן נלך, העיקר
שנלך כבר. נראה לי מהנסיעה הזאת...אח...הלכו לי הרגליים. וואו,
תסתכל על עצמך! אתה ממש זוהר!"
אמסטרדם נראתה ירוקה. העלים, העלים שגדלו על העצים, היו אלה
ששינו את פני העיר מאז שהייתי בה בחורף שעבר. והשמש, צהובה כמו
חמנייה, שלא נצפתה כאן מקודם, שוכבת עתה בכל פינה, שופכת על
הרחובות שתי וערב של כתמי אור וצלליות רוטטות, קורצת מבין
צמרות העצים, קורצת מכל מקום, כאילו הייתה לעין הבודדה של
העיר. השעון מראה צהריים, אבל הכל כאן כמו בוקר. חנינו ויצאנו.
"תסתכל, איזה יפה מסביב. אני אומרת לך, אני מרגישה במקום הזה
משהו... טוב, כבר אמרתי לך. חשבתי - אולי גרנו פה פעם? אתה
יודע, המשפחה שלי במקורה מספרד. אז מאוד יכול להיות שהיא עברה
גם באמסטרדם. תמיד היו פה הרבה יהודים, לא? אבל בעצם, במחשבה
שניה, כל היהודים מרוסיה הם ספרדים איפה שהוא במקור. נכון? לא
היה להם מקום אחר להגיע ממנו, אם אני זוכרת טוב את הספר ההוא,
נו, שהבאת לי, על ההיסטוריה היהודית."
"בואי נלך לקופישופ." - הצעתי.
"אין בעיה, אבל אולי יש קופישופ שאפשר גם לאכול בו? אני מה זה
רעבה!"
נכנסנו אל הראשון שראינו. אי אפשר היה לאכול בו שום דבר, אז
הזמנו פעמיים קפה וארבע גרם וויט ווידו. המוכר הידידותי הסביר
פנים והביא את הקפה לשולחן יחד עם כמה ניירות קינג סייז
ופילטרים.
"Excuse me, maybe you have small ones?" - הצבעתי על
הניירות.
"Small ones?" - הוא הרים גבה. - "Sure, in a minute."
ורק ואחרי שהוא חזר, והביא לי את הניירות, וגלגלתי את הג'וינט,
והדלקתי אותו - רק אז הרגשתי שאפשר להירגע. החלק הראשון של
המבצע הושלם. מה שלא יהיה, אנחנו נחזור להמבורג עם הדבר
שבעבורו באנו לאמסטרדם. הגורל תמיד יכול להפתיע, אך עצם זה
שאני יושב כעת כאן, בקופישופ, באמסטרדם, באמצע יום שבת ומעשן
וויט ווידו, החומר הטוב בעולם, לפי הגדרת הנשיא - זו היא כבר
הפתעה בה אסתפק.
"וואי, איזה ריח!" - פלורינה מקנאה. - "אני בשמחה הייתי מעשנת
איתך, אבל אין מה לעשות, הבטחתי לסרגיי. נראה לי שאני... שאשלח
לו SMS, נראה מה שלומו. הוא מתקן שלושה מחשבים היום, לא
צחוק."
היא מתקשרת ואני ממשיך לעשן. ממשיך לעשן, והגל מתחיל לאסוף
אותי אליו לאט, כאילו הייתי חצי משוט שנחה על קו החוף. שמתי
בפנים כל כך מעט, אבל אני כבר כל כך עמוק, כל כך טוב שבא
להתכרבל. למעשה, בכלל לא שמתי לב איך התמסטלתי.
"טוב, הכל בסדר, הוא עכשיו מתחיל את השני." - אומרת פלורינה
ומדליקה לעצמה עוד Davidoff.
"מה?"
"סרגיי, הוא כתב לי, הוא בסדר. אלוהים! אתה נראה...משהו
משהו."
אני צוחק. היא מחייכת ונראית ממש נחמדה בז'קט הזה, למרות כל
הדיבורים.
"אולי תבואי אתנו מחר ל"דרך האגדות"? ניסע להמלין, איפה
שהחלילן והעכברים. ואחר כך ניסע לעיירות הקטנות, על מדרונות
הרי הרץ, לבודנוורדר, היכן שברון מינכאוזן, השקרן הגדול בכל
הזמנים, נולד, חי ומת. ואז אולי לבאד קרלסהאפן, עיר ההפתעות,
שכולה בלבן. ואחר כך נקפיץ אותך להנובר, תחזרי רכבת או משהו.
יאללה, בואי. מחר הרי יום ראשון, יום חופש."
"לא, לא." - היא משפילה את העיניים אל המאפרה. - "אני צריכה
ללמוד מחר. וחוץ מזה, לסרגיי יש עבודה."
"מה הקשר?" - אני מתפרץ.
"נו, אתה לא מבין? אני...הוא לא יאהב אם אני אעדר יומיים. לא
חשוב. אתה רוצה שנשלם? אם אנחנו רוצים עוד להסתובב קצת, אין
לנו הרבה זמן."
ביציאתי את הקופי שופ, אמסטרדם פוגשת אותי בדיוק כפי שהכרתיה
- אפורה, סגרירית, מוקסמת מן הסתיו של עצמה. ורק העלים הירוקים
על העצים מזכירים שהסתיו, בעצם, רק החל.
הוויט ווידו עושה חשק להכניס את הידיים לכיסים. להסתגר ולנוע,
אל הסרטים הבאים מכל עבר, אל תבל מצועצע, שרק תיגע והקוביות
יתרסקו. הגשם הגיע ממערב ושקית במשקל ארבע גרם מחממת את ירכי.
אנו מתחילים ללכת בין הטיפות, הולכים ונרטבים. והאנשים מסביב
אפילו לא פותחים מטריות.
הכל הופך להיות כמו בקסם עמעום, עצוב מעט אך יותר מזה - מרגש
ומלא תקווה, כמו סוף של ספר טוב. אפילו הזונות, שמופיעות לפתע
בחלונות ורודים, קורצות ומחייכות. אבל אנחנו ביורדן. רובע
החלונות, אם זכור לי היטב, הוא בצד השני של המפה. אך גם אם
נניח לזה לרגע וננסה להבין איפה אנחנו נמצאים על המפה הזו
בדיוק, תהיה זו משימה כבירה. מה גם שאין לנו מפה בכלל.
"פלור, תגידי, יש לך מושג איפה אנחנו?"
"לא, אין לי שמץ. אבל רגע, אל תדאג, אני בדרך כלל מקבלת חוש
התמצאות כשאני נמצאת עם אנשים שמאבדים אותו. תכף ומיד אני
אמצא אותנו. אז ככה, היינו ליד המסעדה הזאת, אלאדין..."
מי התעלה זורמים תחת רגליי. אנחנו על הגשר. על כמה ספינות,
הצמודות לחוף התלול, נישא לו ברוגע דגל שלושת האיקסים.
"הנה, אם נלך לכיוון הזה, אז נראה לי שנגיע ל...כן, אני חושבת,
כן, נראה לי תחנת רכבת. ואם נלך..."
יש לי וויט ווידו בשקית, ארבע גרם, פחות מה שעישנתי. אני רואה
את גיא. הוא יושב בנחת על הספה, עם "אבק כוכבים" בידו השמאלית.
"תגיד, גיא, אתה יודע מה הסוד העיקרי של הוויט ווידו?" - אני
שואל.
גיא מסתכל עליי בחצי עניין, אך הוא יקשיב לי, לפחות מתוך
נימוס.
"כן, אחי, דבר, ספר לנו מה הסוד העיקרי של וויט ווידו." - הוא
מחייך ומעביר לי את מה שנשאר מהג'וינט.
"הסוד העיקרי של מה שעישנת עכשיו הוא הכוח שלו לנטרל את האלמנט
הפסיכולוגי."
"מה הכוונה?" - גיא מדליק סיגריה ומיד מאפר.
"לא חשוב איזה מצב רוח היה לך כשעישנת אותו. לא חשב כמה אתה
נלחם בו. לא חשוב מה אתה חושב על החומר הזה לא חשוב מה היחס
שלך כלפיו ברגע השאיפה הראשונה. בכל מקרה, איך שלא תגלגל את
זה, הוא יוציא ממך את זה, בכבודך ובעצמך."
"אוו, אחי, הפעם הגזמת." - טוני לועג לי, עוטה מסיכת קרנבל
כחלחלה, מניף ידו בביטול. - "אבל מה שנכון - נכון, לוויט ווידו
אין רחמים."
"...ואם נלך לשם, אנו אמורים להגיע לבית אנה פרנק. היית שם
פעם? אני הייתי, זה מדהים. אתה יודע, התרגשתי כמעט עד דמעות.
זה היה המקום היחיד שבו היינו באמסטרדם, חוץ מהקופישופ,
כמובן."
היא צוחקת, צחוק מתחכם, ממריא ודועך, יותר מזמזם מאשר מצלצל.
מעל לראשה השמש נפלטת החוצה ומקרינה כתם בהיר, סרט חם ותמים,
על הגגות שמעבר לתעלה.
"לא, לא הייתי ב"אנה פרנק". בפעם שעברה שהייתי כאן - לא הצלחנו
להגיע אליו."
"אהה, אני מבינה. אולי נלך לשם? טוב, בעצם, אין כל כך זמן.
הממ...בוא, עדיף נלך בכיוון ההוא. מה דעתך?"
דעתי נוחה עם הכל, סופית ורשמית הלכתי לאיבוד. בעבור שום הון
אני לא אמצא את הרכב.
"תגיד, אתמול, בריפרבאן, גם היו חלונות כאלה? כלומר, גם הן היו
כל כך יפות?"
הבחורה שעליה פלורינה מצביעה לא יכולה בשום פנים להיקרא יפה.
אבל יש בה משהו מושך, זנותי כזה...מה הן עושות כאן, ביורדן?
"שומע, אולי ניכנס לחנות?"
"אני אחכה לך בחוץ."
היא נעלמת. אני ניצב בכיכר הקטנה שיוצרים קצות הגשר. מולי ניצב
הבית, הבית של 1672, אותו הבית. כרגע הוא בשיפוצים - צד ימין
עטוף פיגומים ירוקים. אבל אני יודע שזה יסתיים מתישהו, ואז
הבית שוב יעמוד, מוכן לעוד שנים רבות של התבוננות במים העכורים
של התעלה.
הבית יעמוד, דומם, שריר וקיים, יציב כמו שרק הבית יודע. ממנו
אין סיבה ללכת, אין סיבה לעזוב. אליו צריכים רק להיכנס, עם כל
פעם יותר ויותר, כדי שבסוף, כמובן, נישאר בו לעד. או לנצח, או
לעולמי עד, או סתם לתמיד.
"שמת לב שהמדרכות ירוקות?" - אני אומר ונזכר באנה. - "מוזר,
עכשיו בכלל לא חורף..."
אני מסובב את הראש אך לידי אין אף אחת. פלורינה עודנה בחנות
והזמן שוב עומד, כמו שלט עצור - גבוה ומתנשא, בצבעי אדום
מזהיר, חד משמעי ומאובן.
אני רוצה להדליק סיגריה ולא יכול.
"אין כאן שום דבר, וגם די יקר פה." - פלורינה נראית מבוהלת. -
"אוי, בוא נלך לשם, יש שם יריד. זה גם נראה לי כמו הכיוון של
האוטו. נקנה משהו לסריוז'ה, או. קיי?"
"או. קיי."
"יש לך עוד כסף הולנדי?"
"כן, יש לי. ויש עוד משהו שאני צריך לקנות."
"אה, מצוין. תראה, שם, אילו חנויות יפות, איזה עיצוב ויטרינות!
מהמם ממש. אני חושבת שמוכרים אוכל בדוכנים האלה, מה אתה
חושב?"
אני חושב על ארבע וחצי שעות של נסיעה בחזרה. אמסטרדם לא מוכנה
לשחרר את המבקר בה אחרי פסק זמן כה קצר. היא לא תניח לי לעזוב
סתם כך, כאילו אפשר לקפוץ אליה רק לביקור, לא תתיר לך לשים
עליה "V". במילים אחרות, איך אני אנהג במצב כזה?
"כן, מוכרים פה אוכל. ווואו! תראה איזה אוכל מוכרים פה! אמא!"
בהתפלאותה, פלורינה צודקת במאה אחוז. מה אין כאן, על המפות
הלבנות האלה, בצל גגוני הבד. כוסית קוקוס עם ברנדי, ערמות קרח
משוקצות פירות ים, קוביות שוקולד בגילדן אחת, קערות תאילנדיות,
צלוחיות אינדונזיות. הכל ניתן לטעימה, הכל טעים כמו מעולם לא.
מרכז השחיתות של העולם חוגג. פסגת האופוריה המערבית ביום סתיו
בהיר.
"בוא נקנה לו שוקולדים." - לוחשת לי פלורינה באוזן. - "הוא
אוהב שוקולדים."
אנחנו קונים ויוצאים לדרך. רגליי כבדות וראשי מנסה לגרש בכל
כוחו לגרש את המחשבה על הדרך הביתה. סחור סחור הולכת סביבי
העיר, עפעפיי כבדים, כמו שלשלאות. אני מרגיש מגורש.
"או, תראה, חנות דיסקים גדולה. רוצה להיכנס?"
אני מרים את הראש אל הזכוכית. אנחנו נמצאים ברחוב צדדי, רחוב
מעבר, צר וצפוף. מן הזכוכית מביט אליי, סגור במסגרת אדומה,
פרצופו המאונך של בוב דילן. הדיסק החדש על המדף.
"רגע, אני כנראה צריך לקנות עוד משהו." - אני ממלמל ורץ לקנות.
איך זה כבר הגיע לכאן? נו, טוב, זו אמסטרדם ככלות הכל!
