"תגמור עם ההזמנה הזאת ותוכל לצאת לעשן", אמר לי האחראי משמרת,
"זאת שעה שאין הרבה אנשים". מעולה. באמת היה מתאים לי איזה
סיגריה טובה עכשיו. "חכה שניה", אני אומר לאחראי משמרת, "אתה
רואה את הבחור הזה שמתקרב לפה?".
"זה עם המכנסיים הקצרות?"
"כן. זה אח שלי".

מה אח שלי עושה פה? הוא אמור להיות עכשיו בעבודה שלו בתל אביב,
וכאן זה לא תל אביב. אולי הוא בא לבקר אותי? סיכוי קלוש. בעודי
חושב על סיבת נוכחותו הוא חולף אותי וממשיך בהליכה. שום קשר לא
נוצר ביננו מלבד מבט קצרצר. אח שלי מתעלם ממני.
"אתה בטוח שזה היה אח שלך?", שואל האחראי משמרת.
"זה הוא. מאה אחוז שזה הוא"
"יחסים משפחתיים די קרירים הייתי אומר"
"מה שקרה עכשיו היה מוזר".
"טוב תגמור כבר עם ההזמנה וצא לעשן".

המשכתי בעבודה וחזרתי הביתה בערב. אמא שלי דיברה בטלפון ומקטעי
השיחה שהגיעו לאוזני הסקתי שהיא מדברת עם אחי. "זה אורן?",
שאלתי אותה כדי לוודא. "כן", השיבה אמי. "תני לי אותו לפני שאת
מנתקת".
כשנתנה לי את הטלפון מייד אמרתי "אורן?". "אהלן מה נשמע", ענה
בקול שהראה אכפתיות, בניגוד גמור למה שהראה בבוקר. "היית היום
בקניון?", שאלתי. "לא", ענה.
"אתה בטוח?"
"בטח שאני בטוח. לא הייתי בקניון. אני אפילו לא צריך לשאול
אותך 'איזה קניון?', כי לא הייתי היום בשום קניון".
"איך תסביר את העובדה שראיתי אותך היום בבוקר בקניון"
"בטח ראית מישהו שדומה לי".
"המישהו הזה היה זהה לך לחלוטין. אותו פרצוף, אותה תסרוקת,
אותו זקן, אותו גובה, הוא אפילו לבש את אותם בגדים שאתה תמיד
לובש. זה היה פשוט מדהים כמה שאתם דומים"
"מגניב. אה שומע יש לי בדיחה..."

יותר לא דיברנו על הנושא הזה. המשכתי בחיי כרגיל והמפגש עם
ההעתק של אח שלי כבר הפך לזיכרון עמום. כחודש לאחר המפגש הייתי
עם חבר שלי באופיס דיפו. ואז בעודנו משווים מחירים של עטים,
עבר לידנו אח שלי. הפנתי אליו את מבטי וציפיתי שהוא יאמר לי
"אהלן" או משהו כזה, אבל כלום. הבחור התעלם ממני והמשיך ללכת.
הפעם החלטתי לא לתת לו לברוח עד שאני משיג אינפורמציה. אמרתי
לחבר שלי שאני חייב לזוז והתחלתי לעקוב אחרי אח שלי. לא יכול
להיות שזה מישהו אחר שדומה לו. הם היו זהים לגמרי. כל פרט הכי
קטן היה זהה. עקבתי אחריו עד שהוא נעצר באגף הניירות. הוא חיפש
סוג מסוים של נייר, וכשמצא הוא הלך מייד לכיוון הקופה. המשכתי
לעקוב אחריו גם כששילם ויצא מהחנות. הוא נכנס למכונית והתחיל
בנסיעה. לאח שלי לא היתה מכונית, וזה הפך את העניין למוזר עוד
יותר. אני רצתי לאוטו שלי ונסעתי במהירות כדי לא לפספס אותו.
הוא עלה על הכביש המהיר ואני אחריו. לאחר נסיעה של כמה דקות
הוא ירד במחלף ונסע עוד כמה דקות עד שלבסוף נעצר ליד וילה
ענקית עם חצר, ונכנס. כשאני התקרבתי לשער של הוילה ראיתי שיש
בפנים לפחות שני כלבים. פתאום מישהו אמר לי "אפשר לעזור לך?".
לקח לי כמה שניות להבין שזה האינטרקום. למזלי יש לי מחשבה
מהירה ומייד אמרתי "כן, אני צריך לדבר עם אורן".
"בוא תכנס", אמר הקול והדלת נפתחה. הלכתי באיטיות כדי לא
להבהיל את הכלבים אבל אז ראיתי שהם קשורים. כשהגעתי אל הדלת של
הוילה היא נפתחה וגבר ענק לבוש בגדים שחורים אמר לי "בוא
אחרי".
האיש המפחיד הוביל אותי לחדר שבו היו שני אנשים. אח שלי, ואיש
זקן לבוש בגד של מנתחים. "מה הקשר שלך אליו?", שאל אותי והצביע
על אחי. "זה אח שלי", עניתי, "מה עשית לו?".
האיש הזקן הניף את ידיו באויר בזמן שאמר "עשיתי לו מה שאיש לא
עשה מעולם, רבים לא מאמינים שהדבר אפשרי אבל אני, פרופסור פובל
הצלחתי להגיע לשליטה מוחלטת על מוח האדם. בקרוב כולם יהיו
עבדים שלי, בקרוב אשלוט בעולם כולו!" לאחר שסיים את המשפט הוא
פרץ בצחוק מטורף ממש כמו בסרטים.
לשניה אחת היה בי רצון עז להתחיל להשתולל ולהעיף חפצים על
המשוגע הזה ולהציל את אח שלי, אבל פתאום כל מה שחשבתי עליו היה
ללכת לקנות פיצה משפחתית עם פטריות ולהביא אותה לפרופסור פובל.
וכך עשיתי.