אתה שולח בי מבט קפוא, דומם.
סוקר בדמותי את כל מה שהיית לפני עשרים שנה. למען האמת, גם אני
מביט בך בעניין. ככלות הכל, כל אחד היה מעונין לראות כיצד יראה
עשרים שנה מעכשיו.

אני מבחין בקמטים שנחרשו בפניך שהן פני החלקות. בשערך הדליל
בקו המצח, בשפתיך החרבות ובעיניך המצועפות המביטות בבבואה
המשתקפת, שעבורך היא זיכרון ועבורי היא חזון. אני משתוקק לשאול
אותך אודות כל מה שאירע בעשרים השנים האחרונות, על מנת שאדע מה
צפוי לי, אך הגורל לא העניק לנו קרדיט רב כל כך. הגורל עשה
אותי ואותך אילמים האחד אל מול השני.
אני רואה את שפתיך ממלמלות דבר מה ואין בכוחי לשמוע את הדברים.

רגע,
הדלת מאחוריך נפתחת, האם הבחנת בכך?. אישה צעירה בחלוק כהה
נכנסת לחדר האמבטיה ומביטה בי - אך רואה אותך. היא מניחה את
ידיה סביב מותניך ונושקת לעורפך. רגע של הבנה עצומה מסנוור
אותי: האם כך את נראית? האם את האישה שלי בהיותי אתה כעבור
עשרים שנה?. היא מביטה בי שוב במבט שניצוץ עיקש של דמע מערפל
אותו. היא מתנתקת ממך ופוסעת לאחור, מביטה בי עוד קצת וסוגרת
את הדלת בכדי להשאיר אותנו לבדנו, להשאיר אותך לבדך.

היא איננה.

אני ואתה והאישה שהייתה בינינו היא כל מה שנותר. אתה מרכין את
ראשך והבכי שלך מעורר בי חמלה, עשרים שנה ונותרנו זהים. הייתי
בודד, כעת אף אתה. אתה מרים את ראשך ועיניך דומעות.

מבעד לדמעות איני רואה בתחילה דבר, אבל המחשבות עליה תופסות את
כל מרחב החשיבה שלי. הגופייה המיוזעת מציקה לי ובעודי שוקל האם
לקרוע אותך, אני מבחין בהשתקפותך, מתבוננת בי בעיניים רדופות.

קצת בחוסר אמון אני מתבונן בך, שיער לבן ברובו ודליל בקו המצח,
פנים ממושקפות ורזות, לא מגולחות.
אני בעוד עשרים שנה, אתה בן שישים.
איך השתנית והזדקנת, האם אתה מזהה אותי? השתקפותך הצעירה
בעשרים שנה?. אני מקווה שאתה מאושר יותר מכפי שאני חש כעת. אתה
מבין, אני לבד עכשיו מכיוון שהיא עזבה היום לתמיד. מה זה? אינך
מבין?
אתה מבין אבל שותק. בעצם, אינך מרוכז בי כלל מכיוון שאתה מרוכז
במשהו שהוצאת מכיסך, במראה.
אתה מתבונן במראה אך אינך אומר לי מה עיניך רואות. ממקומי כאן
אני יכול רק להבחין בהבעת השלמה על פניך. בתנועות איטיות אתה
מסובב את המראה לעברי, אך איני מבין מדוע. בהשתקפות איני רואה
דבר מלבד מסך חשוך המכסה את כל שטח הזגוגית.
מסך חשוך. מסך חשוך.
אתה כעבור עשרים שנה. אתה שקיומך חדל. אני המת.