חנות תקליטים. איזה מקום נפלא. צמד המילים האדיר הזה שממגנט
אותך אליו בברק של נוסטלגיה. ח-נ-ו-ת ת-ק-ל-י-ט-י-ם. מקום
מרווח של פעם, עם המון תקליטים הנתונים בכריכות קרטון מרובעות,
חדשות. ואתה מדפדף בשתי אצבעות בין התקליטים, בוחן במבט מהיר
כל תקליט ותקליט.
מדי פעם מבטך נעצר על אחד מהם. אתה שולף את התקליט מאריזת
הקרטון וגורם תוך כדי כך לרשרוש עמום של עטיפת הניילון המיוחדת
הזו, שיש רק לתקליטים. אתה מוציא את עיגול הפלסטיק השחור
והמכושף ובוחן אותו מכל עבריו, תר אחר סימן של שריטה בבשר
השחור, המוזיקלי, המבריק.
לאחר מכן אתה מחזיר אותו בעדינות אל תוך הניילון ואל הכריכה
המרובעת ובוחן את שמות השירים המלבינים באותיות לועזיות על רקע
תמונה צבעונית של הזמר. אתה מביט בעיניו, יש בהן ברק לא טבעי
שהושג על-ידי נבירה ממושכת בקרביהן המתכתיות של מכונות דפוס
חדשניות או דרך סמי הזיה.
אתה מחזיר את התקליט אל מקומו בערימה.
ככה אתה מסוגל לעמוד שעות. לבסוף אתה בוחר תקליט אחד, משלם
עבורו ויוצא מהחנות אל הרחוב הגשום. ברווח הצר שבין זרועך
הימנית ומותנך מצויה אישה שחורת עור, באריזת קרטון יפה.
מאוחר יותר במהלך אותו הלילה, כאשר תפשיט אותה ותיגע בגופה
במגע ציפורן מחושמלת, היא תוכל לשנות את חייך לתמיד, או לא
לעורר בך שום תחושה, מלבד מבט אסור וסר-טעם.

בזכותם של הסודות הטמונים בין חריצי עורה, תוכל ללמוד לאהוב
מחדש, או להעז כפי שלא העזת מעולם. היא תגרום לך להצטמרר,
לפהק, לרצוח.

היא המסע היחיד שתוכל לעשות בזמן, הרחק לאחור.