היא גנבה לי אותו.
פשוט כך, גנבה.
ממנה הוא כבר חזר שונה.
שנתיים שהכרתי אותו, עד שעוררתי בו רגש, עד שגרמתי לו להיות
שלי.
היא הכירה אותו רק שבועיים וכבר לקחה את כל האהבה שלו.
אפילו לא שבועיים, אני הרי יודעת שעוד הרבה לפני שנפגשו הוא
ידע, הוא הרגיש, היה מאוהב בה הרבה לפני שבאמת ידע במה הוא
מאוהב.
חודשיים של ההתלבטויות הרגשיות שלו- אוהב לא אוהב, חודשיים
שאהב אבל... במבט שלי הוא לא מצא את מהות האהבה.
איתה, ממבט ראשון הבין את מהות הקיום כולו! שום התלבטות, ישר
ידע שזה העתיד שלו.
וככה הפסדתי אותו.
כך הפסדתי אותו לה, את אהבת חייה למי שהפכה להיות הארורה
שביותר עבורי.
ואני לא אשכח לה את זה לעולם.
ואני אתנקם, בדרך הערמומית ביותר, אני אתקרב אליה, אני יתמזג
איתה, אלמד את שפתה ודרכיה. רק ככה אוכל לנקום באמת, ככה אוכל
אולי להבין את קסמה, את הניצחון שלה, אולי אוכל לתפוס את מקומה
בלבו, את מקומי.
זו מלחמה שלא יכולתי לנצח, זו מלחמה שאני לא אוותר אליה.
הנחישות שלי להלחם ולנצח מפתיעה גם אותי, למרות חוסר האהבה שלי
למה שגדל ממנו, מה שהיא עשתה לו (מה שעשה לעצמו בהשראתה) אני
ממשיכה לאהוב, בלב חצוי וכאוב, את מה שהיה ממנו, את מה
שהפסדתי.
תמיד אדע שזה הפסדי הגדול ביותר.
הפסד האהבה המלאה שלי.
ותמיד אזכור לה את זה, כי גם בשבילי גרמניה ארץ ארורה.
גם לי היא גנבה אהבה.