אני מצטער, לא רציתי שזה יקרה.
באמת שלא, באמת.
אני לא יודע איך זה קרה, ולמה.
אבל אני מצטער על זה כל כך.
הם באו פתאום, ולא יכולתי לעשות כלום, באמת, אם הייתי יכול
הייתי מגיע אלייך, אני נשבע.
הם לקחו לי אותך, לקחו בלי רחמים.
התנפלו, הרביצו, הרגו אותי מבפנים, פשוט בלי לב.
אני ניסיתי, ורציתי, וכמה שעשיתי, לא הצלחתי.
רצתי אחריהם, רצתי בכל הכוחות האחרונים שהיו לי.
עד שהתמוטטתי על הכביש, לא יכולתי יותר.
הם נסעו מהר. הם נסעו והשאירו אותי חסר כוח, בלי כלום, והם
לקחו לי אותך.
פשוט לקחו לי אותך.
ככה פתאום.
אני לא יודע איך אני ממשיך הלאה, לא יודע.
אם אני אצליח.
אם הכל יסתדר.
אם תחזרי אלי.
אני משאיר את המכתב הזה אצלך בדירה, אולי תחזרי מתי שהו.
אולי מישהו יחזור וימצא את זה.
ותמיד תדעי שאני אוהב אותך, תמיד.
אני כל כך מתגעגע, כל כך.
אני נשבע לך, אני אנקום בהם, אני אמצא אותם ואהרוג אותם, על זה
שהם לקחו אותי ממך, על הרוע הזה.
אני אנקום.
ואני אוהב אותך,
מאוד.
ואני מצטער...




מאי 2006