שוב מתחילה להיזכר בדברים שנגמרו כבר מזמן.
שוב הפחד האין-סופי הזה של 'להיות לבד'.
העצב גובר, חונק.
נעתקתי, נשימה אחרונה.
נבלעתי, אל תוך הדממה.
החיים זה דבר מסובך. רוצה להיות איתך, לא יודעת מי אתה, לא
ראיתי אותך מעולם ואתה לא ראית אותי.
זה בא בגלים, נוגע בי.
שונא אותי... אוהב אותי...
כותבת רק כשבאמת צריך, ואני צריכה את זה כל כך הרבה, המחנק הזה
הורג אותי.
פגועה וכואבת, מנסה ליישר קווים, קווים בתוך לבי השבור לרסיסים
קטנטנים, רק אני מרגישה אותם, חודרים בי, משחיזים עצמם בלבי.

מחפשת תשובות לשאלות הכל כך דפוקות האלו, הכל כך שקריות האלו.

אין רגיעה, הכאב בלתי נסבל.
הדמעות של אתמול כבר יבשו, העלים דופקים שוב בחלון והקור
הזה... אוחח... הקור הזה שרוצה להיכנס אל תוך לבי, העגום,
המקומט.
הכאב החלול הזה רק מחזק את התחושה - את אבודה.
שקט חדש אחרי שהסערה שוכחת, תהיה שלי, תהיה חדש ואהוב, האהבה
צורחת.
הפחד מלהיות לבד יעזוב לעולם, כל עוד תהיה כאן.
שונא אוהב יקר שלי,
אהוב שנוא כאוב שלי,
אם היו עוד דברים שרציתי לומר, הם שכחו לי בינתיים. השנייה
שהבנתי שזה נגמר מרעידה את הלב עדיין.


הבן זונה שאמר שיהיה טוב... שכח להגיד מתי...