בדרך חזרה הביתה, על האופניים, עלה לפתע באפי ריח של ארטיק
שוקו בננה. הו, כמה שזה החזיר אותי אחורה... ארטיק שוקו בננה
היה הארטיק האהוב עליי (בכלל, אהבתי ארטיקים מגלידה יותר
מארטיק קרח). כל פעם שהיינו הולכים לים, אמא הייתה עוצרת את
המוכר שהסתובב בחוף וצעק "ארטיק!! קסטה שוקו שוקו שוקו שוקו!!!
ארטיק!!", וקונה ממנו ארטיקים לכולם. אני תמיד הייתי לוקח שוקו
בננה. יש משהו בשילוב הזה, שמגיע לשיאו בערך בביס החמישי,
כשהארטיק נמס טיפה והוא כבר לא קשה כמו אבן, שפשוט מחמם את הלב
ומצנן את כל היתר. תענוג. עצמתי את העיניים לרגע קט, נשמתי
עמוק עמוק את הניחוח הזה, וחייכתי לעצמי. אושר.

היבהוב כחול אדום תפס את עיני. ניידת משטרה הייתה מאחוריי,
כנראה. הרמתי את הראש והבטתי קדימה. יש לי הרגל מגונה, כשאני
שוקע למחשבות שלי, להרכין את הראש ולנעוץ מבט ברצפה. לרוב זה
לא מזיק, רק מביך, אבל כשאני רוכב על האופניים עם המבט ברצפה,
לפעמים יכולים לקרות דברים לא נעימים. אני חושב שרק בנס שום
דבר לא קרה עד היום. מקדימה הייתה ניידת משטרה, עם אורות
מהבהבים, אבל הריצוד של הכחול-אדום עדיין הגיע מאחוריי. מבט
זריז אחורנית גילה שאכן, הייתה ניידת מאחוריי. ומלפניי.
ומצדדיי. אחת, שתיים, שלוש. "הבחור על האופניים, עצור בצד" -
אנפף המגהפון של הניידת מאחוריי. צייתי. היד שלי נדבקה מעט
לידית הבלם של האופניים, וניגבתי אותה על החולצה הלבנה שלי,
משאיר עליה עוד סדרת כתמים אדומים כהים.

עמדתי והבטתי נכחי. שני שוטרים יצאו מכל ניידת, נשקם דרוך
בידים. זה הפליא אותי. לא עשיתי שום עבירות תנועה שאני מודע
לה, וגם אם כן - אני רוכב אופניים, לא נהג סמיטריילר. בחייכם,
משטרה, קצת פרופורציה. לפני שיכולתי להבין מה קורה, נדחפתי
בכוח אל הריצפה. ידיי נאזקו מאחורי גבי, אבל עדיין הייתי רגוע
לחלוטין. ממש סיקרן אותי: מה כבר עשיתי?

"סלח לי, אדוני השוט..." מכת אלה לעורפי זיעזעה את העולם סביבי
לרגע קט, וקטעה את השאלה שלי. "מה עשיתי, אדוני השוטר?" - הפעם
הצלחתי להשחיל את השאלה במלואה. התשובה התחילה בעוד צריבה בגב,
דבר שהתקשר ישירות לעוד מכת אלה. "יא חתיכת חרא, אתה עצור
בעוון רצח של 27 בני אדם".

אה... הייתי צריך לנחש. כן, בבוקר יצאתי מהבית, כשבתיק הגב שלי
מונחים להם כעשרה רימוני רסס, אקדח יריחו טעון, שלוש מחסניות
מלאות, וסכין קומנדו. כשהגעתי לדיזנגוף סנטר פערתי את התיק
בגאווה בפני המאבטח, בחור אתיופי צעיר בעל חיוך חביב שהפך
להבעת התדהמה הכי משעשעת שראיתי מימיי. אני אוהב אתיופים, הם
אנשים צנועים ונחמדים. יריתי בו פעמיים בראש, והמשכתי לתוך
הסנטר. הרימון הראשון מצא עמדת לוטו שבה מילאו שני חבר'ה בעלי
מראה של פועלי בניין את טפסי המזל השבועיים שלהם. השני והשלישי
נחתו בתוך חנות של כלי מיטה, עשיתי פאוזה קצרה כדי לירות בראשה
של אם צעירה שדחפה עגלת תינוק, והרימון הרביעי נאחז בידיו
התמימות של התינוק היפהפה ששכב בעגלה. לאחר רבע שעה הכל היה
מכוסה עשן, ולי נגמרה התחמושת. שלפתי את הסכין ופערתי בקע ענק
בצווארו של איש ביטחון נוסף, הפעם ממוצא רוסי, שהגיע בריצה. זה
היה קל, חייכתי לעצמי. יצאתי החוצה, החולצה שלי, הלבנה, הייתה
מוכתמת בדם. שלפתי מהכיס את המפתחות של שרשרת האופניים שלי,
ועליתי עליהם. אני חושב שהצלחתי להגיע עד כיכר רבין לפני שעצרו
אותי, שזה הישג נאה לכל הדיעות.

כבוד נפל בחלקי. אמרו לי שמאז דמיאניוק מדינת ישראל לא הוציאה
להורג איש. אותי החליטו להוציא להורג בתא גזים. ישבתי שם, כפות
וכבול בתוך תא המתכת הקטנטן, וחיכיתי להתפתחויות מעניינות. דלי
קטן היה תלוי מאחוריי, ומעליו קפסולה קטנה מחוברת למנגנון
שחרור כלשהו. השופט עמד בחוץ והקריא כמה מילים שלא ממש שמעתי,
כי התא היה די אטום לרעש. מישהו משך בידית קטנה. הקפסולה נפלה
לתוך הנוזל שבדלי, ושמעתי משהו תוסס. אחרי רגע ראיתי את העשן
הכחלחל מיתמר מאחוריי. לפתע, עלה באפי ריח מוכר. ריח של ארטיק
שוקו-בננה. הו, כמה שזה החזיר אותי אחורה...

עצמתי את העיניים לרגע קט, נשמתי עמוק עמוק את הניחוח הזה,
וחייכתי לעצמי. אושר.