[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דנה בלונדה
/
דמעות

לפעמים קורים לו דברים שגורמים לו לרצות לבכות. לאו דווקא
דברים עצובים- פעם זה סרט מרגש בטלויזיה, פעם שקיעה שגורמת לו
להחסיר פעימה, ולפעמים גל של אימוציות היה תוקף באיזה אירוע
משפחתי.
אבל יש לו בעיה- הדמעות פשוט לא יוצאות.
כל מה שיוצא לו מהעניים זה עשן דליל שעבר סינון (מרוב הסיגריות
שהוא מפורר בריאות שלו) ולפעמים טיפת דם או שתיים. זהו. גם
כשהוא ממש מתאמץ לא יוצא לו כלום. כלום, יוצא משהו פשוט לא
הדבר האמיתי.
לא משנה כל התחנונים, כל הבדיקות אצל מומחים וטובי רופאי
העיניים בארץ (ובעולם) וביקורים מעטים אצל מתקשרים למינהם
ואפילו קוראת בחומוס אחת- הדמעות פשוט לא יוצאות.
הוא לא יודע אפילו אם הן קיימות. הוא לא ידע אם הן מתחבאות לו
עמוק בתוך המוח (או הלב או הלבלב או...) או שמא הן בורחות ממנו
בכוונה- ובכל מקרה אין להן שום כוונה לצאת החוצה דרך החור
הנכון.
הוא תמיד קיווה שאולי הן מתאספות לו בראש, מחכות לרגע המתאים
ויום אחד הן יתפרצו החוצה בזרם סילון אדיר.
אבל אז כשהוא היה חושב על זה קצת לעומק, הוא בעצם קיווה שהן
יקחו את הזמן שלהן ויצאו אחת אחת, בצורה מסודרת, לאט לאט- אחת
על לחי ימין אחת על לחי שמאל. ככה הוא יוכל להתענג עליהן
ולשמור עליהן זולגות לזמן רב ככל האפשר.
אין לו הרבה זמן לחיות. הוא יודע את זה. אף אחד לא אמר לו את
זה במפורש, אבל הוא פשוט מרגיש שהגיע הזמן שלו למות. בגלל זה
אין לו הרבה זמן. הוא צריך לעשות הכל ממש מהר. והוא התכוון
לעשות הכל- וזה אומר הכל- כדי שלא יווצר מצב שהוא ימות בלי
להזיל אפילו דמעה אחת.
אז הוא ניסה ממש חזק. הוא דיבר אליהן וזרק להן קלישאות כמו אם
לא עכשיו אז לעולם לא והיום זה המחר של אתמול. אבל הוא רק
הרגיש כאילו הוא משקר אפילו לעצמו.
הוא נסע למקומות הכי עצובים בעולם- שסבל ייאוש ומוות מבצבצים
בהם מכל פינה- אבל זה לא עזר ואף דמעה לא ירדה. הוא קרא ספרים
עם סוף עצוב וראה מאות סרטים מרגשים שצריך להיות קיר בטון כדי
שהסכר לא יפתח- אבל כלום לא עזר...
אין לו כבר כוח לקום מהכיסא, אין לו כוח להצמיד את השפורפרת של
הטלפון לפה כשהוא מדבר ואין לו כוח אפילו לעשן. הוא הפך להיות
יישות פסיבית בעולם- משוטט בין המציאות וההזייה- ובורח- רק לא
להתחבר לאמת המרה חסרת הדמעות.
לפעמים בתוך ההזיות שלו הוא היה פוגש דמעה ברחוב. הוא אף פעם
לא התעצל. הוא תמיד הדביק את צעדיה בריצה קלה וניסה לפתוח
בשיחה.
הוא חשב לעצמו שגם אם היא לא דמעה שלו אולי היא מכירה אותן או
אולי שמעה עליהן. למרות שיש די הרבה דמעות בעולם ולא בטוח שהן
מכירות.
לאט לאט בעולם שלו הוא התחיל להבין את המהות. הוא התחיל להבין
שהדמעות הן רק לתצוגה והכל בעצם בא מבפנים. הוא הבין שהדמעות
שלו חוגגות לו בתוך הראש בצנעה (שלא לעורר רגשות מעורבים) ואם
יצאו לו מהראש הן יאלצו להפרד כל אחת לדרכה.
הן הקימו אצלו בראש קולוניה משגשגת חברתית כלכלית ותרבותית-
והן אלו שצריכות אותו את הגוף שלו הראש שלו כדי שיוכלו לגדול
ולהתפתח ולבנות לעצמן עולם מושלם.
כך יום אחד בהיר הוא הגיע למסקנה- הוא לא צריך את הדמעות שלו-
הן אלו שצריכות אותו! ומתוך רגש אבהי שהיה טמון בו (שלא ידע
כלל שקיים אצלו) ואושר עילאי הוא חייך ואמר בלחישה לעצמו (או
בעצם להן) אנחנו עוד ניפגש בקרוב...








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שבי, פינגי,
איפה אתם?

דודו מפרפר נחמד
מחפש


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/10/01 12:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דנה בלונדה

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה