עמית היקר!
מה שלומך? איך עברו עליך שלושת השבועות בלי אמא? אבא? אורן?
נוגה? תמר? חברי צוות מחצלת? שכב"ג יובל? חברייך מעירוני ט'?
ולדברים החומריים יותר: בלי המקרר שלך? בלי המקלחת אליה אתה
רגיל? בלי המיטה שלך? בלי החזירונים?
לפי מה שתמר מספרת נשמע שדווקא טוב לך. שמעתי שהיית בהרבה
מקומות מפורסמים וראית נופים מרהיבים - איזה כייף לך!  לא
ידעתי שאתה עובר ממשפ' למשפ', ממש ילד מאומץ... אתה בטח עובר
מלא חוויות ומתקדם הן בשפה והן בתחום ההדרכתי...

עכשיו ברשותך, אעבור לנושאים הקשורים לארץ ישראל ואהיה עוד
יותר ספציפית - שבט יובל; המחנ"ק כבר מאחורינו, בימים הראשונים
לא כ"כ נהינתי, הייתי מצוותת לצוות חזות עם לירז ויעל מהקורס.
הימים כמעט שלא עברו והייתה תחושה של חוסר יעילות, אבל! (תמיד
יש אבל) בלילה שבין החלוץ למחנה חזרתי הביתה ע"מ להביא את
החניכים בבוקר של יום ראשון, ומה אגיד לך? הם כל-כך
ח-מ-ו-ד-י-ם! ממש עשו לי את המחנה.
בדומה לשאר המדריכים, בשל הלוז המטורף, לא הספקתי להעביר להם
את כל הפעילויות. (אבל אל דאגה - את המשחק דיגליים כבקשתך
הספקנו).
הרשגדי"ת שלנו הוסיפה את החניכים שלך לקבוצה שלי. הייתי עם
שיירה של 28 חניכים (תנסה לתאר לעצמך איך זה לקחת את כולם
לשירותים...).
לעוזי, החניך שלך, היה יום-הולדת, חגגנו ושרנו לכבודו במסדר
השבטי.
במהלך המחנה, שני חניכים שלי קצת התעללו בו... בלילה הרביעי
והאחרון, מס' מסויים של חניכים החליטו לעשות "לילה לבן",
בסביבות 1 הלכתי לישון ומסתבר שבשעה 3 בלילה חניך שלי החליט
לעשות מעשה קונדס ולשפוך מים קפואים לתוך שק השינה של עוזי.
כשזה נודע לטינה (הרשגדי"ת) ושמוליק (המרכז הבוגר שהחליף את
'פינגי') הם פעלו באופן אימפולסיבי "מי עשה את זה?! מי שעשה את
זה יחטוף עונש". מן הסתם אותו חניך שעשה את זה פחד להתוודות.
טינה ושמוליק לא חשבו פעמיים ואמרו לכל חניכי הגדוד שאם עד מחר
במסדר-בוקר אף-אחד לא יתוודה, כל הגדוד יחטוף עונש קולקטיבי.
באותו בוקר התעוררתי וראיתי שכל החניכים מבואסים ולא הבנתי
למה, כי היה לנו כל-כך כייף. טינה נגשה אלי וספרה לי מה קרה
בלילה כשישנתי. כ"כ נפגעתי, כעסתי והתאכזבתי שטינה ושמוליק לא
שיתפו אותי בהחלטה שלהם, בסך הכל מדובר פה בחניכים שלי. אני
בטוחה שאם היו נותנים לי לטפל בזה או לפחות היו מתייעצים איתי
היינו מגלים מי עשה את זה ומונעים מכל הגדוד לחטוף עונש.
במהלך השנה החניכים עברו איתי תהליך מאוד משמעותי ורכשו ערכים
חברתיים חשובים ביותר: עזרה לזולת, מה זה להיות אדם, להיות
חבר, אחריות אישית, לקיחת חלק מקבוצה שלמה...נתתי יחס אישי לכל
אחד מהחניכים, כולם הרגישו מספיק נוח וטוב איתי בשביל לספר לי
בדיוק מה היה שם (ובכלל). אבל היה מאוחר מידי, כי טינה ושמוליק
כבר אמרו את שלהם. כ"כ היה לי עצוב לראות את כל החניכים עם
פרצוף תשעה באב אחרי שהיו לנו ימים כ"כ כייפים ביחד. "זה לא
מגיע לנו", "אנחנו שונאים את טינה", "אני רוצה הביתה", "לא
נחזור לכאן בשנה הבאה"...
לאחר מסדר הבוקר טינה ושמוליק הושיבו את כל החניכים בשמש,
ואמרו להם שהם לא יזוזו עד שאותו "ברה'לה" יגיד שהוא עשה את
זה. הם ישבו מולם על כסאות, אכלו, שתו וצחקו. כ"כ התביישתי
בהתנהגות שלהם - איזו מן דוג' הם נותנים לחניכים בכיתה ו'?
ואיזו תחושה של חוסר אונים כשאת "בסך הכל" מדריכה והם בדרגה
גבוהה משלך, ואם רק תגידי משהו את עלולה לפגוע בסמכות שלהם...
הסתכלתי על החניכים מהצד וראיתי שחלקם מתחילים לבכות, כמעט
שהתחלתי לבכות יחד איתם. השעה הייתה כבר 12:00 וב-14:00
האוטובוסים כבר באו לקחת אותם. נשארו לי רק שעתיים להיפרד מהם
באווירה טובה ולהעביר להם פעולת פרידה, אבל טינה ושמוליק לא
הסכימו שהם יעברו פעולה עד שאותו חניך לא יתוודה. החלטתי לא
לתת לכל החניכים שלנו להתייבש שם, ותוך כדי שטינה ושמוליק
הסתלבטו עליהם, לקחתי חניך אחד משם שהיה בין אלו שעשו "לילה
לבן" ושאלתי אם הוא יודע בודאות מי עשה את זה. הסברתי לו כמה
חשוב לי לסיים את היום הזה, את המחנה הזה ואת כל השנה הזו
באווירה טובה, ופתאום הוא יישם משהו שהוא למד השנה: "אני מאוד
מבין אותך" הוא אמר לי, "אבל אני מרגיש שאני לא אהיה בסדר אם
אגיד לך מי עשה את זה". פתאום הציפה אותי תחושה של גאווה
וסיפוק. אמרתי לו לחזור למקומו. אחר-כך נגשה אלי חניכה ואמרה ל
י- "אני יודעת מי עשה את זה! זה רונן פרחי!"  למען האמת..זה
דיי הציל את המצב...נגשתי לשמוליק (והצטערתי לראות שכמות
החניכים שבוכים גדלה) בקשתי ממנו שישחרר את כל החניכים ויבקש
מרונן לגשת לשיחה איתו ב-4 עיניים. הוא היה משועשע לגמרי: "אני
יודע שזה הוא, אבל לא נורא, בואי ניתן לברה'לה הזה לצאת
החוצה...". אמרתי לו שמאוד חשוב לי להעביר את פעולת הפרידה ולא
מגיע לגדוד שלם להיענש בגללו. "טוב, אז נשאיר אותם רק לעוד חצי
שעה". הוא ראה שאני לא מרוצה ואמר "טוב, לרבע שעה". התיישבתי
עם טינה ושמוליק וחיכיתי כבר שיעבור הזמן, אחרי רבע שעה שמוליק
אמר - "גדוד גולן, אני משחרר אתכם, רק לפני זה, כולם מצביעים
עכשיו על מי שעשה את זה". פתאום אצבעות החלו להתנופף לכיוון
רונן פרחי... רונן  כל-כך הושפל והתחיל לבכות. כל החניכים
שהצביעו עליו לא היו בטוחים אם זה בסדר או לא... (ראיתי אותם
מסתכלים עלי כדי לקבל אישור שזה בסדר...). התחלתי לבכות. בחיים
לא דמיינתי שכך יראו הרגעים האחרונים שלי עם החניכים שאני כ"כ
אוהבת. אחרי ששמוליק שיחרר אותם, כל החניכים (כולל שלך) רצו
אלי בחיבוק וכולנו בכינו ביחד "אנחנו הסתכלנו עליך, וראינו שאת
לא באמת רוצה שיעשו לנו את זה". פעולת פרידה כבר לא הייתה.
השעה הייתה 14:00, האוטובוסים הגיעו, חילקתי לכולם מכתבי
פרידה,  החניכים עלו ונופפו לי לשלום... הם נסעו... תמה לה שנה
מדהימה עם חניכים מדהימים...

זהו עמית, אני חייבת להגיד לך שהיית חסר לי. יואב כבר לא ממש
חלק מהצוות. משום-מה קצת לפני שטסת הוא התחיל להתרחק. אני
וטינה החזקנו גדוד שלם, אבל אין צוות מחצלת בלעדיך... אני
מקווה שלא גזלתי ממך יותר מידי זמן לקרוא את המכתב הארוך הזה.

אשמח לשמוע ממך,
באהבה והמון געגועים,
פושקיש.





הערות: אחרי שנפרדתי מהחניכים, מישהו מהשכב"ג בחוסר רגישות -
"יאללה, תאספי ת'חבלים, יש פירוק!". כן, ככה מתנהל השכב"ג
שלנו...
לא היה לי זמן לעכל שכבר נגמרה לה השנה וישר התחיל הפירוק. אף
אחד לא אמר מילה טובה לכל המדריכים שקרעו את התחת שלהם לאורך
כל השנה. החלטתי ליזום בעצמי ערב בבית שלי לכל צוות ההדרכה
ולהודות לכולם על ההשקעה. כמה שבועות לאחר מכן החלטתי ליזום גם
פעולת פרידה מהחניכים שלי. הגיעו 23 חניכים מתוקים והשנה
נגמרה כשכולם מחוייכים.