"זה טוב שיש לי את החולצה הזאת, היא עושה לי חושך כשהילדים
מעצבנים אותי".
מבטי שהיה תקוע בחלון האוטובוס הוסט במהירות ופגש ממש ממולו
ילדה קטנה, עם שיער זהוב, עיניים חומות גדולות ונבונות ואף קטן
וחמוד. היה לילדה הזו את המבט הכי נבון שראיתי אי פעם על פנים
של ילדים בגילה. פתאום קלטתי שהיא מדברת אליי. "הם מציקים לי
לפעמים ואומרים דברים שאמא לימדה אותי לא להגיד גם אם מאוד
מעצבנים אותך". היא המשיכה לדבר כאילו אנו מנהלות שיחה קולחת
כבר זמן מה. מוקסמת, המשכתי לבהות בה. היה משהו בעיניים שלה,
מן מבט כזה של אדם בוגר שכבר ראה ועבר הרבה דברים בחייו.
התנהגותה לא דמתה כלל להתנהגות של ילדים בגילה.
היא חיכתה למוצא פי וכשזה לא בא, היא בחנה אותי בזהירות, חוששת
שמא דבריה לא עניינו אותי.
מה שבאופן כללי היה נכון. ראשי היה טרוד באלפי מחשבות שונות
ודיבורה קטע אותן.
מה שבעיקר ריתק אותי הייתה היכולת שלה להסתכל לי עמוק בעיניים,
מבלי להסיט את מבטה בביישנות, ואני לא יודעת למה, אבל המבט שלה
גרם לי להרגיש אשמה. חייכתי אליה. היא הייתה מיוחדת ומוזרה
יחד. מיד לאחר שקלטה את חיוכי המשיכה לדבר בקצב. "זכית פעם
לראות פקאן בצורת בננה?" משהו במה שאמרה גרם לי לחשוב שהיא עוד
יותר מוזרה מכפי שנראתה. "לא" עניתי.
"חבל", היא אמרה, "זה אחד הדברים הכי מיוחדים ויפים שראיתי
בחיים שלי". ביני ובין עצמי חשבתי שפקאן בצורת בננה לא יכול
להיות דבר כ"כ יפה ושכבר הספקתי לראות כמה דברים שבהחלט היו
יכולים להיות הרבה יותר מרשימים אבל היא שוב קטעה את מחשבותיי
בשטף דיבורה. "יש לי מאחורי הבית עץ פקאנים גדול, תמיד הייתי
הולכת לאסוף משם פקאנים ואוכלת אותם." והמשיכה מיד,
"אבל העץ הזה גרם לריבים. ואני לא אוהבת ריבים."  
"כן", אמרתי, "ריבים זה לא דבר נחמד".
לשם שינוי היא הסיטה את מבטה ממני לחלון האוטובוס. הסתכלתי
עליה. זה היה נראה כאילו הריבים האלו גרמו לה לעצב רב. "איזה
מן ריבים?" שאלתי אותה, היא הרימה את מבטה ועיניה הגדולות שבו
להתבונן בי.
"בגלל העץ הזה", היא אמרה, "אמא ואבא רבו כל הזמן". היא הסתכלה
רגע בחלון ומיד היא המשיכה "אני כבר לא אוהבת אותו. אני כבר לא
הולכת לאסוף פקאנים מאז שאבא עזב".
הסתכלתי עליה בכאב כשליבי התכווץ לשמע משפטה האחרון. המחשבות
שוב החלו לרוץ בראשי, אך היא קטעה אותן פעם נוספת. "אבל זה לא
נורא. כי עכשיו אמא כבר לא בוכה". פתאום הבנתי את מבטה העמוק
והנבון. היא הספיקה לעבור הרבה בחייה, הרבה ממה שרוב הילדים
בגילה לא זוכים לעבור.
עיניה הגדולות המשיכו לבהות בי. מבטה גרם לי להרגיש חשופה.
רציתי שתיקח אותו הרחק ממני.
אבל לה כנראה לא הייתה כוונה כזו. ואז אמרתי "אני בכלל לא
אוהבת פקאנים".
עיניה הלכו וגדלו. "את לא אוהבת פקאנים?" היא שאלה בתדהמה
הולכת וגוברת. "לא" אמרתי.
"אז אמא ואבא שלך אף פעם לא רבו?" ברור שהורי רבו מפעם לפעם
אבל גם היה ברור לי שהם אוהבים מאוד אחד את השני. לא היה לי
כוח להיכנס להסברים. "לא" אמרתי בפשטות, מתפללת שלא תקשה
בשאלות. "ואבא שלך גר איתך ביחד בבית?" המשיכה לחקור. "כן"
עניתי.
עיניה נתפסו כעת בנקודה רחוקה ונראה היה ששקעה לכמה שניות
במחשבות.
האוטובוס הגיע לתחנה שלי וכבר התכוננתי לקום וללכת לכיוון דלת
הכניסה. היא הפנתה את מבטה בחזרה אליי ואמרה, "הלוואי שלא היה
לנו עץ פקאנים בכלל".