"הלוואי שגם לי היו תשע נשמות. כמו לחתול!" חשבתי לעצמי בזמן
שאני יושבת בשיעור היסטוריה משעמם. אין לי מושג איך המחשבה
הזאת קפצה לראש שלי ומאיפה היא באה, אבל חייבים להודות שזוהי
בהחלט משאלה שהלוואי שהייתה מתגשמת. ואז, ככה פתאום, הבחנתי
בחתול שחור שישב על אדן החלון. היה נראה כאילו החתול שקוע
בעולמו ולגמרי לא מעניין אותו מה מתרחש סביבו. הוא נראה מאוד
מטופח, כמו חתול בית, ועיניו הצהובות היו חצי עצומות בגלל
השמש. החתול קם לפתע, והתחיל להתהלך באיטיות הלוך ושוב. עקבתי
אחריו במבט בזמן שהתהלך וכאילו בחן את הסביבה. הרגשתי שאני
יכולה לשבת ככה יום שלם ולעקוב אחר תנועותיו הרכות והעדינות.
היה בזה משהו מאוד מרגיע שסוחף את המחשבות לעולם אחר לגמרי.
והחתול הזה, שאולי היה נראה תוקפני ומאיים למראה, היה לגמרי
רגוע. הוא המשיך להתהלך לו באיטיות, ואז לפתע הפנה אליי את
מבטו. האמת היא שזה קצת הבהיל אותי. הוא כאילו קלט את המבט
שלי, עצר במקום והסתכל לי ישירות בעיניים. היה משהו מוזר במבט
שלו. הוא הסתכל כאילו הוא עומד לבשר לי משהו חשוב. והעיניים
שלו. הן היו פקוחות לרווחה ודומות היו לשני ירחים. הרגשתי
כאילו הזמן נעצר, ואז, אני לא יודעת אם זה רק היה נדמה לי, אבל
החתול קרץ לי בעינו השמאלית.
"קטי! את מקשיבה בכלל?" לפתע שמעתי את קולה של המורה.
"מה? אה, כן", עניתי לה.
"אז אם הקשבת אולי תחזרי על מה שאמרתי עכשיו בקשר ל'הצהרת
בלפור'!"
שתקתי כי לא היה לי מה להגיד. לא הקשבתי לשום מילה במשך כל
השיעור.
"אז לא הקשבת!" אמרה המורה בקול מתנשא.
"טוב, נחזור לענייננו. כולם לפתוח את הספר בעמוד 34..."
המורה המשיכה בשיעור, ואני שוב הסתובבתי אל החלון. להפתעתי,
החתול השחור שראיתי קודם כבר לא היה שם. הוא פשוט נעלם.
במשך הנסיעה הביתה חשבתי על החתול ההוא שראיתי. מה שקרה היה כל
כך מוזר ואפילו על-טבעי. "איך זה הגיוני בכלל שאני היחידה ששמה
לב לנוכחותו?" חשבתי לעצמי. "איך בכלל הוא הגיע לאדן החלון של
הכיתה שלי? הרי היא נמצאת בקומה הרביעית, ואין שום עץ בסביבה
שהוא היה יכול לטפס עליו! והכי מוזר זה המבט שלו ואיך שנעלם
ככה פתאום." בינתיים, עד שהייתי שקועה במחשבות, שמעתי מישהו
מאחוריי קורא לי.
"קטי! אנחנו פה!"
סובבתי את הראש וראיתי את שתי החברות שלי, שרית ורותם, יושבות
על הספסל האחורי וקוראות לי.
"מה קרה לך? לא ראית אותנו?" שאלה שרית כשהתיישבתי לידה.
"לא, לא שמתי לב", עניתי לה.
דיברנו קצת על הלימודים, על המורים, על הבגרויות שאין לנו כוח
להתכונן אליהן ועל עוד מיליון ואחד דברים אחרים. כשחזרתי
הביתה, התחלתי לכתוב את החיבור באנגלית שצריך להגיש ביום
למחרת. לא היה לי רעיון מקורי, אז החלטתי לבחור איזה נושא נדוש
כמו 'עישון', 'אלימות בבתי-ספר' או 'אינטרנט - יתרונות
וחסרונות'. כמעט התחלתי לכתוב, כשלפתע נזכרתי שאני צריכה
להאכיל את חתולי הרחוב שליד הבית שלי. הוצאתי מהמקרר את המזון
לחתולים ויצאתי החוצה. כרגיל, התאספו סביבי בערך עשרה חתולים.
לחלק מהם כבר היו שמות, וחלק בכלל לא הכרתי. בכל פעם באים עוד
ועוד. "אני אשאר ככה בלי גרוש על התחת", חשבתי לעצמי, "אחרי
הכול מזון לחתולים זה לא בחינם."
המשכתי לעמוד ולהסתכל על כל החתולים והרגשתי מין קרבה מוזרה
אליהם. ברובם טיפלתי עוד מאז שהיו גורים ולמדתי להכיר כל אחד
ואחד. הם כמו בני אדם - כל אחד יש לו אופי משלו, אבל למרות זאת
יש להם מכנה משותף אחד שמייחד את כולם. הם כולם אוהבים חופש,
הם עצמאיים ויש להם כוח לגרום לבני אדם להיקשר אליהם מסיבה לא
ברורה. אהבתי אותם, וצרם לי בכל פעם ששמעתי על מקרים שבהם
אנשים מתאכזרים אליהם בלי שום סיבה. הדבר הזה פשוט הרתיח אותי.
בעבר, לא פעם ולא פעמיים הלכתי מכות עם ילדים שזרקו עליהם
אבנים סתם בשביל הכיף. הרבה פעמים הייתי מסתבכת בגללם, אבל אף
פעם לא הצטערתי על זה. ואז פתאום החלטתי שבחיבור באנגלית אני
אכתוב על זכויות בעלי-חיים, ואתמקד בעיקר באלפי חתולי רחוב
שמסתובבים ברחובות ומסכנים את חייהם בכל יום שעובר. בשבילם כל
מקום מלא בסכנות - זה יכול להיות נהג שלא מואיל בטובו לעצור
כשהם חוצים את הכביש, אלה יכולים להיות קבוצה של ילדים או
נערים שרק מחפשים קורבן להתעלל בו, ואפילו אנשים מבוגרים
שמרעילים אותם כי נוכחותם 'מפריעה להם'. שוב שקעתי במחשבות,
ואז ראיתי אותו בפעם השנייה. החתול השחור. אותו אחד שראיתי
היום בכיתה וכבר הספקתי לשכוח ממנו. הוא עומד במרחק של כמה
מטרים ממני ומשאר החתולים שעדיין לא סיימו לאכול. גם הפעם הוא
הופיע משום מקום ורק עמד ובהה בי בעיניו הנוצצות. היה לו מבט
מאוד ממוקד ונראה היה כאילו הוא בוחן אותי. מין מבט אנושי כזה.
קפאתי במקום וכל מה שעשיתי היה להחזיר לו מבט.
"בוא, רוצה גם לאכול?" גמגמתי בסוף.
הייתי רגילה לדבר עם חתולים, אבל הפעם זה היה מתוך פחד.
המסתוריות הזאת שלו הייתה פשוט מצמררת. הוא לא הגיב, ורק המשיך
לבהות בי. הסתובבתי לרגע בשביל לבדוק אם עוד נשאר לי מזון
חתולים, וכשהסתובבתי בחזרה ראיתי שהוא נעלם כאילו בלעה אותו
האדמה. החתולים האחרים בכלל לא שמו לב לנוכחותו. בדרך כלל,
כשחתול זר מגיע לשטח שלהם, הם מיד מגיבים ודואגים לגרש אותו,
אבל הפעם הם לא הבחינו בדבר והמשיכו לאכול כאילו כלום לא קרה.
זה באמת היה מוזר. חתולים מאוד רגישים לסביבה, והם מסוגלים
להרגיש בשינוי כלשהו או בסכנה מתקרבת. כשחשבתי על זה, נרגעתי
קצת. הרי אם החתולים לא הרגישו שמשהו לא בסדר, אז כנראה אין
זכר לסכנה. חשבתי שאולי אני פשוט מדמיינת בגלל כל הסרטים
שראיתי לאחרונה על רוחות רפאים, על אשת החתול ועוד כל מיני
שטויות מהסוג הזה.
כשחזרתי הביתה, ראיתי שאבא שלי כבר חזר.
"היי, אבא. לא ידעתי שאתה פה."
"היי, חמודה. איפה היית?"
"סתם יצאתי להאכיל את החתולים."
"בסדר."
עליתי לחדר שלי והתחלתי לכתוב את החיבור. כתבתי בערך שלושה
דפים על זכויות בעלי-חיים. זה באמת נושא שיש לי הרבה מה להגיד
עליו. כשנסחפתי בכתיבה, שכחתי שזה אמור להיות לא יותר מסתם
חיבור שצריך להגיש למורה. פשוט כתבתי את כל מה שאני מרגישה
וחושבת כאילו זה באמת יעזור. כשסיימתי, השעה הייתה כבר שש
בערב. חשבתי שאולי כדאי לי לצאת להסתובב קצת, אבל ויתרתי על
הרעיון. פשוט התעצלתי ללכת לאנשהו. העדפתי להיזרק בחדר ולא
לעשות כלום. הרגשתי עייפה, אפילו שלא עשיתי יותר מדי, חוץ
מלכתוב את החיבור. כבר אמצע חודש מאי, שנת הלימודים בקרוב
מסתיימת והשנה מצפות לי ארבע בגרויות. לצערי, אחת מהן
בהיסטוריה, והיא הולכת להיות בעוד שבועיים בדיוק. החלטתי
להוציא את הספר ולקרוא קצת את החומר, אבל דווקא באותו רגע שרית
התקשרה והזמינה אותי לבוא איתה לקולנוע של הקניון לראות
"הצלצול 2".
"נו בואי נלך, יא עצלנית! כל היום את לא עושה כלום עם עצמך!"
היא אמרה לי.
"טוב, שיהיה... יא כלבה אחת, כבר אי אפשר להתבטל בשקט בגללך!"
"תזיזי ת'תחת שלך, קומי מהמיטה, תתלבשי ובואי נלך!"
"אז תפגשי אותי בכניסה, סבבה?"
"טוב, אבל תבואי מהר."
"כן, המפקדת!" אמרתי לה בציניות וניתקתי.
נפגשנו בכניסה כמו שקבענו ועלינו לקומה השנייה. היו שם יחסית
הרבה אנשים, אז נאלצנו לחכות בתור.
"בא לך אולי סתם להסתובב?" הצעתי.
"לא, נו, עוד מעט ניכנס!"
"כן, עוד שעה בערך."
"אז מה, סתם עמדנו וחיכינו?"
בסוף, נכנסנו והתיישבנו בשורה האחרונה. אין לי מושג למה שרית
תמיד סוחבת אותי לראות סרטים בקולנוע כשפשוט אפשר להזמין סרט
בבית. היא טוענת שזו אווירה אחרת ושככה עדיף, אבל אני אף פעם
לא הבנתי את הקטע הזה שלה. היא תמיד הייתה אחת שאוהבת לצאת
לבלות ולהיות במרכז העניינים. כמובן גם היו לה מלא ידידים שהיא
הכירה במועדונים. אני בדיוק ההפך המוחלט ממנה. שנאתי ללכת
למועדונים. מה כבר יש לחפש שם? מלא אנשים נדחפים, מוזיקת פופ
זולה מנגנת ברקע וכמובן הרבה ערסים ופרחות שתמיד העדפתי לשמור
מהם מרחק.
בזמן הסרט, לא הייתי מרוכזת בכלל וסתם נמרחתי במושב שלי.
הסתכלתי לכיוונים שונים כשאני מנסה למצוא משהו מעניין שאפשר
להיעצר עליו עם המבט. היה חשוך, אז לא ראיתי כמעט כלום. הפניתי
את הראש לדלת הכניסה וחשבתי שאולי כדאי לי לצאת להתאוורר
מהשעמום כשפתאום קפאתי במקום. הבחנתי בזוג עיניים צהובות
נוצצות שמסתכלות בדיוק לכיוון שלי. ישר ניחשתי של מי העיניים.
"מה לעזאזל הוא רוצה ממני?" חשבתי לעצמי, "מאיפה הוא צץ בכל
פעם, ואיך הוא תמיד מוצא אותי?"
באותו הרגע לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי מבוהלת עד מוות
ולא ידעתי למה לצפות. חתול שחור עם עיניים צהובות עוקב אחריי
לכל מקום ולא ברור בכלל איך הוא תמיד מגיע משום מקום. סובבתי
את הראש לכיוון הנגדי, וקיוויתי שאולי הוא ייעלם גם הפעם.
לצערי, טעיתי. הוא עדיין היה שם. המחשבות שלי התמקדו רק בו.
חשבתי על כל מיני דברים לא הגיוניים כמו למשל שאולי זה בכלל לא
חתול. אולי זה איזה יצור על-טבעי.
"איזו פחדנית! רעדת כל הסרט", אמרה שרית כשיצאנו.
"בכלל לא הסתכלתי על הסרט!" אמרתי בתגובה.
"תירוצים, תירוצים", היא ענתה.
עכשיו היא בטוחה שפחדתי בגלל הסרט, כשבעצם אני תמיד רואה סרטי
אימה אפילו יותר גרועים מזה. אבל מה הייתי יכולה לעשות? לספר
לה על זה שיש איזה חתול מפחיד שעוקב אחריי?
כשחזרתי הביתה, ישר הלכתי לישון. לא היה לי כוח לכלום. פשוט
הורדתי את הבגדים, כיביתי את האור ונכנסתי למיטה. נשכבתי על
הצד והתחלתי לשחזר את שלוש הפעמים שבהן הופיע החתול השחור.
"ייתכן שאני מדמיינת?" חשבתי. בסוף, כשנרדמתי, חלמתי על קייסי,
חתולה שהייתה לי כשהייתי קטנה. קייסי נעלמה לי באחת הפעמים
שיצאה לטייל. פשוט נעלמה ולא חזרה. עד היום אין לי מושג מה עלה
בגורלה. אני לא יודעת למה, אבל התעוררתי באמצע הלילה. הצצתי
בשעון, וראיתי שהשעה הייתה רבע לשלוש. הייתי בטוחה שתכף החתול
השחור יופיע שוב. למזלי, הוא לא הופיע הפעם, אבל למרות זאת
הרגשתי את פעימות הלב שלי הולכות ומתגברות. קמתי מהמיטה וירדתי
במדרגות. הסתכלתי מסביב, והכול היה חשוך. חזרתי למיטה וניסיתי
שוב להירדם. לא הצלחתי, כי המחשבות לא הרפו ממני. הפעם חשבתי
על קייסי. חשבתי איך שנעלמה לי פתאום. התגעגעתי אליה, ושנים
אחרי היעלמותה עוד קיוויתי שתחזור. נזכרתי איך שהייתי משחקת
איתה ואיך שהיא הייתה רודפת אחרי הפפיון הסגול שקשרתי לחוט.
עדיין שמרתי אותו, ובכל פעם שהסתכלתי עליו הוא הזכיר לי אותה.
חתולה קטנה עם עיניים כחולות ופרווה בצבע אפור.
לפתע, שמעתי יללות של חתול מבחוץ. החתול יילל כאילו היה בצרה
וזעק לעזרה. חשבתי שאני חולמת, אבל הן נשמעו מאוד אמיתיות.
התלבשתי במהירות ויצאתי החוצה לבדוק מה קרה. כשיצאתי, לא ראיתי
אף אחד, גם לא את החתול שיילל. הייתה דממה מסביב, וקשה היה
לראות משהו בחושך. ואז, הרגשתי דחף מוזר ללכת בשביל שמוביל
לכיוון הפארק שהיה יחסית קרוב לבית שלי. התקדמתי במהירות לאורך
השביל, כשאין לי מושג בכלל למה אני עושה את זה. הרגשתי כאילו
איזשהו כוח הוביל אותי לאנשהו מסיבה לא ברורה. עצרתי ליד אחת
הסמטאות, ואז שוב שמעתי את היללות ששמעתי קודם. ככל שהתקדמתי
בכיוון שלהן הן נעשו יותר ויותר חזקות. בסוף, הן היו ממש לידי.
זיהיתי אותן... זאת הייתה קייסי. זאת קייסי! רצתי לכיוון שממנו
שמעתי אותה, והרגשתי שהיא בורחת. היא כאילו מנסה להוביל אותי
לאיזשהו מקום. ואז - היללות נפסקו. באותו הרגע עצרתי והסתכלתי
מסביב. הייתי אז באחד הרחובות שבשכונה. מצד שמאל הייתה מכולת.
חציתי את הכביש והתקרבתי אליה. לא יודעת למה, אבל ניסיתי לפתוח
את הדלת. להפתעתי, היא לא הייתה נעולה. נכנסתי פנימה ולא
האמנתי למראה עיניי. ראיתי את קייסי יושבת על אחד המדפים
ומסתכלת עליי במבטה התמים.
"קייסי? זאת את?" לחשתי לה.
התחלתי להתקדם בכיוון שלה, אבל לפתע היא קפצה וברחה דרך אחד
החלונות שהיה שבור. מיד יצאתי מהמכולת ורצתי בכיוון שלה.
יכולתי לראות אותה מתרחקת יותר ויותר, אבל לא הרפיתי. המשכתי
לרוץ אחריה כשאני חוצה רחובות ומובילה את עצמי למקום לא מוכר.
בכל פעם קייסי הייתה עוצרת בנקודה מסוימת וכאילו מחכה לי. לא
יודעת בדיוק כמה זמן נמשך המרדף הזה, אבל בסופו מצאתי את עצמי
בתוך איזה מפעל נטוש. הדלת הייתה פתוחה לרווחה, אז נכנסתי כי
ראיתי שקייסי ברחה פנימה. בפנים, הכול היה ריק חוץ ממנורה אחת
קטנה שהייתה מונחת על המדרגות. בזכות אותה המנורה היה קצת אור
ויכולתי פחות או יותר לראות איפה אני דורכת.
"קייסי, קייסי!" צעקתי.
"קייסי, זאת אני!"
חשבתי שלא אראה אותה שוב, אבל אז הבחנתי בצל שלה שחלף ממולי.
ניסיתי מיד לאתר מאיפה הגיע הצל. הסתובבתי, וראיתי את קייסי
יושבת במקום ומסתכלת בי.
"קייסי, קייסי, את מזהה אותי?" ניסיתי להישמע רגועה.
אבל קייסי הסתובבה והסתתרה בתוך קופסה ישנה שהייתה מונחת ליד
הקיר. הייתי בטוחה שעכשיו היא לא תברח לשום מקום, אז התקרבתי
והרמתי את הקופסה. להפתעתי, לא היה זכר לקייסי. היא פשוט
נעלמה. התפוגגה לתוך החשכה. נותרתי לבדי בתוך מפעל ישן שאני
בכלל לא זוכרת את הדרך אליו.
"קייסי!!!" צרחתי כמו מטורפת.
"קייסי, איפה את!"
יכולתי לשמוע רק את ההד של עצמי. החלטתי שעדיף שאחזור. אחרי
הכול, מפחיד להיות לבד באיזה מפעל נטוש. פניתי לכיוון היציאה,
אבל לפתע דלת הפלדה שהייתה פתוחה נטרקה בעוצמה. צרחתי מבהלה
ונפלתי אחורה. הייתי לכודה. באותו הרגע, המנורה כבתה. עכשיו
הייתי לכודה בתוך חושך מוחלט עם איזשהו כוח על-טבעי בלתי ידוע.
ניסיתי לראות משהו, אך לשווא. הרגשתי כאילו אני נמצאת בתוך
עולם שלם שכולו רק חושך ודממת מוות. ואז, שמעתי יללות. שוב פעם
יללות של חתול. היללות הלכו וגברו, והתחילו להישמע יותר ויותר
תוקפניות, כמו קריאות קרב. זה לא היה חתול אחד. אלה היו עשרות
חתולים, אולי אפילו מאות. פתאום ראיתי מולי זוג עיניים צהובות.
העיניים הלכו והתקרבו לכיוון שלי. צרחתי באימה, וניסיתי לברוח,
אבל נתקעתי בקיר בטון. עצמתי את העיניים, וכשפקחתי אותן שוב
גיליתי שאני מוקפת באלפי עיניים צהובות, ירוקות, כחולות ואפילו
אפורות. כולן התמקדו רק בי, ולכולן היה מבט מפחיד וקפוא.
הסתכלתי למעלה, וראיתי אור שהגיע משום מקום. יכולתי לראות
סביבי אלפי צללים ועיניים של חתולים ענקיים שהקיפו אותי.
החתולים האלה, שנראו לי יותר כמו מפלצות, הסתכלו עליי כמו על
טרף, והרגשתי שבעוד שבריר שנייה הם כולם יתנפלו עליי ויקרעו
אותי לגזרים. עצמתי את עיניי, וכבר לא ראיתי דבר. הרגשתי רק
רוח חזקה שנשבה עליי מכל הכיוונים. ואז... אין לי מושג מה קרה
איתי, אבל פקחתי את עיניי. אור חזק סנוור אותי. האור הגיע מדלת
היציאה, שהייתה פתוחה. עדיין הייתי באותו המפעל הנטוש. שכבתי
על הרצפה ליד אחד הקירות והסתכלתי מסביבי. הבנתי שכבר בוקר.
בחנתי את הסביבה בחשדנות, ואז העזתי לקום. פעם נוספת הסתכלתי
מסביב כשאני מנסה להבין את מה שקרה לי. לא היה כל זכר לעיניים
המאיימות ולכל אותם חתולים מפלצתיים שהקיפו אותי. היה שקט,
ושמעתי ציוצים של ציפורים מבחוץ. כשיצאתי מהמפעל, לא ידעתי
באיזה כיוון ללכת. שכחתי איך לחזור. התחלתי להתקדם לאורך רחוב
שלא הכרתי כשהראש שלי מלא במחשבות על מה שקרה. ההסבר ההגיוני
ביותר שחשבתי הוא כזה: חשבתי הרבה על קייסי, עד שבסוף היה נדמה
לי שאני רואה ושומעת אותה. ואז כמובן רצתי אחריה עד למפעל
הנטוש, ופשוט נפלתי והתעלפתי בגלל הריצה. בזמן ששכבתי שם
מחוסרת הכרה חלמתי על כל מיני חתולים מפלצתיים. אני לא יודעת
אם באמת האמנתי שזה ההסבר למה שקרה, או שסתם ניסיתי לשכנע את
עצמי. הרגשתי נורא מוזר, מין הרגשה כזאת כאילו אני תקועה בגוף
של מישהו אחר. ראיתי חנות אחת שהייתה פתוחה, אז נכנסתי וביקשתי
מהמוכרת שתראה לי איפה השירותים. ברגע הראשון שנכנסתי, רצתי אל
המראה הקטנה שליד הקיר. הסתכלתי אליה, ולמזלי ראיתי את
ההשתקפות של עצמי. הייתי בדיוק אותה קטי כמו תמיד. הסתכלתי על
כפות ידיי, ואז שוב בחנתי את עצמי במראה. הכול היה כרגיל. לא
השתנה בי דבר, לפחות לא במראה החיצוני שלי, אבל עדיין הרגשתי
באיזשהו שינוי.
יצאתי מהחנות, וניגשתי לאחד האנשים שעמד בתחנת האוטובוס
הקרובה.
"סליחה, אתה יודע אולי איך אני מגיעה מפה לרחוב 'הנרקיס'?"
"קחי קו 56", הוא ענה לי מבלי להפנות אליי את מבטו.
"תודה", עניתי.
האוטובוס הגיע בערך אחרי עשר דקות. עליתי, ותוך חצי שעה כבר
הייתי בבית. השעה הייתה בערך שש בבוקר, וכולם ישנו עדיין.
התגנבתי בשקט לחדר שלי כדי לא להעיר אף אחד. קשה להסביר את זה,
אבל הייתה לי מין הרגשה כזאת כאילו נולדתי מחדש. הרגשתי את
השינוי. מה שקרה בלילה במפעל השפיע עליי בצורה חיובית שאין לי
הסבר לה. זה לא היה רק חלום. הכול קרה לי במציאות. לא היה לי
שמץ של מושג מדוע ומה זה היה בדיוק, אבל זה קרה. בשביל לוודא
שהכול בסדר, התקרבתי למראה שבחדר שלי והתחלתי לבחון את עצמי
מכל כיוון. הכול היה במקום. הייתי אמורה להיות בהלם אחרי
החוויה, אבל דווקא התנהגתי לגמרי בטבעיות, כאילו כלום לא קרה.
סידרתי את התיק, החלפתי בגדים, וירדתי למטבח לאכול משהו. הכנתי
לעצמי כריך עם שמנת, ומזגתי כוס חלב. בדרך כלל אני שותה קפה
בבוקר, אבל הפעם התחשק לי חלב.
הגעתי לבית הספר הרבה יותר מוקדם מהרגיל. השעה הייתה בסך הכול
עשרה לשבע. התיישבתי במקום שלי והסתכלתי על אדן החלון, איפה
שראיתי את החתול השחור בפעם הראשונה. הייתה בי הרגשה שלא אראה
אותו שוב לעולם, אבל מה זה משנה בכלל? כשכולם הגיעו והתחיל
השיעור הראשון, ישבתי וציירתי כל מיני דברים במחברת. בהפסקה,
שרית הגיעה לכיתה שלי בשביל לקרוא לי להצטרף אליה ואל רותם.
"את נראית שמחה היום. יש משהו שאת רוצה לספר?" שאלה שרית עם
חיוך מרמז.
"החיים יפים, שרית!" עניתי לה ונשענתי על אחורה.
"מה, מצאת לך חבר?" שאלה שרית.
"מצאתי הרבה חברים! הרבה מאוד חברים! בעצם הם תמיד היו חברים
שלי, אבל עזבי, לא משנה."
"את מוזרה", אמרה שרית.
כשחזרתי הביתה באותו יום, החלטתי ככה פתאום ללכת להסתובב
ברחובות. כבר לא רציתי להיתקע בחדר כמו שאני נוהגת לעשות, אלא
להיפך. רציתי לצאת ולחקור את העולם שמסביב ולגלות דברים חדשים.
אבל קודם כל, יצאתי להאכיל את החבר'ה שחיכו לי ליד הבית. הם
כרגיל התאספו סביבי והתחככו ברגליים שלי. אבל הפעם, הרגשתי מין
קרבה לגמרי מוזרה אליהם. תמיד הייתי קשורה אליהם, אבל הפעם זה
היה אפילו יותר מזה. הרגשתי כאילו אני אחת מהם. עמדתי שם
והסתכלתי איך הם זוללים את האוכל שהוצאתי בשבילם ואחר כך
מתפזרים כל אחד למקומו. כשחזרתי לחדר, לפתע הרגשתי שמישהו
מסתכל עליי. הסתובבתי לכיוון החלון, וראיתי את החתול השחור.
הוא עמד שם והסתכל עליי. "מה הפעם?" חשבתי לעצמי. הרי הייתי
בטוחה שלא אראה אותו יותר, והנה הוא שוב עומד מולי. לפתע,
החתול הפנה ממני את המבט והסתכל על השולחן שלי. היו מפוזרות
עליו כל מיני אותיות של פאזל שלא הספקתי להרכיב. ואז, ראיתי
שחלק מן האותיות מסודרות לפי איזשהו סדר. כשהתקרבתי, ראיתי
שהאותיות מרכיבות משפט שאומר: "תודה לך על הכול. בהצלחה בהמשך
ולהתראות לתמיד." עכשיו הכול ברור. החתול השחור הגיע להיפרד
ממני. "אבל על מה הוא מודה לי בכלל?" שאלתי את עצמי. הסתכלתי
עליו פעם נוספת. הפעם היה לו מבט עצוב ודמעות קטנות הופיעו על
עיניו. עכשיו הוא הזכיר לי גור קטן ותמים. אותו גור שלפני כמה
שנים ניסיתי להציל מחבורת נערים שסקלו אותו באבנים למוות. אני
זוכרת שניסיתי להסתיר את הגור מהאבנים, אבל כבר היה מאוחר מדי
והוא מת לי בידיים. "האם זה ייתכן?" חשבתי לעצמי, "האם יכול
להיות שזה הוא?". החתול הנהן בראשו. הוא קרא את המחשבות שלי
וענה לי על השאלה. עכשיו הבנתי הכול. הוא רוח רפאים. רוח רפאים
של אותו גור שניסיתי להציל, ועכשיו הוא חזר בשביל לגמול לי.
"היה שלום", לחשתי לו בזמן שראיתי את דמותו מתפוגגת לנגד
עיניי. הוא נעלם לתמיד. כעת היה עליי להחליט כיצד להמשיך.
ידעתי שהחיים שלי לעולם לא יחזרו להיות כמו פעם. אני שונה
עכשיו. שונה מכולם מאוד...

אני לבד עכשיו. שולטת בגורלי ומרגישה את החופש האמיתי. כל
העולם פרוש לרגליי. בכל לילה אני מדלגת על הגגות לאור הירח,
נושמת לתוכי את האוויר הקר ונתקלת מדי פעם בתמונה של עצמי על
איזה לוח מודעות. תמיד אותה התמונה, ומעליה כתוב באותיות
גדולות, שחור על גבי לבן - "נעדרת".