אמא אוגרת שחררה את שלושת ילדיה לרשות עצמם. הראשון - גרבילי,
הלך ואמר: "אבנה ביתי מקש!". אמרו אחיו: "לא, לא! קש אינו חומר
חזק מספיק לבניית בית ויתפרק בכל רוח קלה!". גרבילי לא שמע להם
ובנה ביתו מקש.
האח האמצעי - בוב, הלך ואמר: "אבנה ביתי ממתכת יצוקה!". אמרו
אחיו: "לא, לא! בית ממתכת יצוקה נמס במגע עם חום!". בוב לא שמע
להם ובנה בית ממתכת.
האח הקטן - פרנקי, הלך ואמר לעצמו: "אבנה ביתי מקנביס!". מאחר
שאחיו לא ידעו שפרנקי נרקומן (וסוחר סמים בשעות הפנאי שלו,
משמע- כשהוא לא מזריק, מסניף, מעשן ודוחף כדורי אופיום לתחת),
לא אמרו דבר.

יום אחד בא דרקון - מושיקו -  לעיירה השקטה והעיף את הבתים
במעופו, ושרף את השדות בנשימתו. שמע הדרקון על משפחת אוגרי
והחליט לאכול אותם, מאחר שכל הדרך מסקוטלנד לא טעם דבר.
הוא ניגש לבית הקש של גרבילי הגדול, ואיים: "כוס אמק גרבילי!
אני אנשוף וביתך יישרף עד עפר!!". גרבילי פחד, וכששאף מושיקו
אוויר כדי לשרוף את בית הקש, גרבילי כבר היה בדרכו, בורח לבית
אחיו, בוב.

מושיקו הרעב התהלך לו ברחבי העיירה, מחפש נואשות ובבטן מקרקרת
בקול את בית האוגר השני, בוב. ואז, כמו מתוך חלום או פטה
מורגנה, הופיע מולו בית מתכת מנצנץ בשמש אחר הצהריים. מושיקו
הדרקון ניגש לדלת, ובגרון ניחר ממלבורו איים: "יא מנמניאק!
אשתמש באש ממעמקי גרוני ואמיס את ביתך!". בוב וגרבילי נבהלו,
ופרצו במרוצה לכיוון ביתו של פרנקי, שהיה באותה העת מחמם את
ההירואין שלו בכפית ומכין לעצמו צינור.

מושיקו כבר עמד למות. הוא היה רעב ועייף ונגמרו לו הסיגריות,
ולא היתה מכולת בשום מקום בסביבה. בגלל כל אלה, מושיקו התעצבן,
וגמל בלבו, 'אלך לביתו של פרנקי'.
כשהגיע לביתו של פרנקי, פרנקי עצמו היה עסוק בהחדרת המחט לרגלו
הימנית ולא שם לב לאיומיו הרמים של הדרקון (או לבוב וגרבילי
שעמדו בחדר).
הדרקון איים: "זיינתי את אמא שלך יא בן זונה! עכשיו אנשוף
ואשרוף וביתך יתכלה בעשן!". ופרנקי עסוק בשלו.
הדרקון חרחר והבית ניצת. בוב וגרבילי התמסטלו בטירוף. גם
מושיקו. אחר כך מושיקו שכח את דבר ארוחתו, ועזר לאחים לבנות
בית קנביס חדש. וכך חיו ארבעתם באושר וסטלה עד עצם היום הזה.