אני יודעת שזה נשמע מוזר. כל הסיפורים האלו תמיד נשמעים מוזר,
לא ככה?
אבל זה היה אמיתי, אני בטוחה בזה.  הדמיון שלי פורה, אבל לא עד
כדי כך.
נסענו במכונית של ההורים, יונדאי אדומה, והתחיל להאיר איך
שעלינו על הכביש הראשי.
פתאום כל השמיים התבהרו בצבעים חזקים של אדום כתום ותכלת.
הירח עדיין היה בשמיים והשמש עוד לא הופיעה אבל ההשפעה שלה כבר
נכחה.

מרוב התרגשות הייתה לי בחילה וצעקתי שיעצרו שאני חייבת להקיא.
הם עצרו בשולי הכביש ירדתי מהאוטו ולא הספקתי בכלל להתקדם מטר
והכל יצא החוצה.
זהו. משם הכל התחיל. הסתובבתי כדי להיכנס חזרה לאוטו אבל הכביש
היה ריק, משאית בנתיב השני התקרבה אבל האוטו שלנו לא היה שם.
היה לי קר.
לבשתי טישרט ומכנס דייגים, והקור חדר אותם בלי שום מאמץ.  גופי
התמלא עור ברווז.
לא הבנתי למה הם עזבו אותי שם.
הם יודעים שהנסיעה הזאת היא בשבילי, לא בשבילם. אם היו
אוטובוסים בשעה הזאת הייתי לוקחת אוטובוס והם היו נשארים
לישון.
נהייתי מאוד מעשית, מה שבדרך כלל לא אופייני לי.  עברתי את
הברזלים האלו שלצידי הכביש אל כיוון השדה ופשוט התחלתי ללכת.
הסתכלתי על השעון וזה היה כבר 9 בבוקר.
נלחצתי מזה שאני מאחרת, אבל המחשבה שבאה מייד אחרי מחשבת
האיחור היא המחשבה של איפה אני בכלל, עברו כמעט 4 וחצי שעות
ולא הגעתי לשום יישוב או עיר.
אני יכולה להיות בשטחים, בירדן.
התנחמתי בשמש שכבר הופיעה בשמיים ובין ענן לענן היא האירה
עליי.
לרגע הישרתי מבט והיה נדמה לי שהגעתי למקום מסוים, אבל במבט
שני השדה המשיך ולא היה לו סוף.
הסתכלתי שוב בשעון והשעה הייתה 9 ועשרה, לא ייתכן שעברו רק 10
דקות.
התחלתי לחשוב שאולי הסוללה של השעון נחלשה או שאולי לחצתי על
אחד הכפתורים בטעות.
שוב ישרתי את מבטי כדי לראות עוד כמה רחוק קצה השדה אבל למולי
היה כביש, לפניו עמדו מספר ברושים ומאחוריו חומה עם שערי ברזל
שחורים וגדולים. הייתי מרחק של ארבעה צעדים משורת הברושים.
עצמתי את עיניי חזק, כדי לוודא שאת המראה הזה אני לא מדמיינת
וכשפתחתי אותן שוב למולי אותה תמונה.
ג'יפ ירוק יצא משער הברזל ופנה שמאלה, הסתתרתי מאחורי הברור
שניצב מולי כדי שלא יבחין בי.
התקדמתי אל החומה, מרחוק לא הבחנתי שיש מדרכה אפורה מתחת
לחומה.
חציתי את הכביש במהירות לכיוון המדרכה ונצמדתי אל קיר החומה.
בצעדים קטנים התקרבתי לשערי הברזל.
רעש חריקה עצוב נשמע ועוד ג'יפ ירוק יצא מהשער, כשהג'יפ פנה
שמאלה הוא ראה אותי, למרות שהשתדלתי להיות חסרת נוכחות.
הנהג הוציא את ראשו מהחלון הסתכל עליי וצעק משהו שלא הצלחתי
להבין בגלל הפחד שאחז בי.
שלושה בחורים לבושי מכנסי 3/4 בצבע בז' וחולצות שחורות קצרות
ניגשו אליי.
הבחור הכי גבוה שאל של מי אני, וניסיתי לומר שאני לא מכאן
ושאני לא מבינה.. אבל לא יצאו לי מילים מהפה.
הסתכלתי על שלושתם בעיניי צבי פעורות ותוהות.
אחד הבחורים זה בעלה העיניים הכחולות אחז לי בכתף, נרתעתי,
וזזתי הצידה.
שלושתם לקחו צעד אחורה והחליפו מבטים ביניהם.

הגבוה אמר לשני האחרים לקחת  אותי לחדר של מילה.
שני הבחורים תפסו אותי כל אחד בכתף אחרת והפנו אותי אל תוך
שערי הברזל.
כשראו שהתאוששתי חלקית הם הניחו לי ללכת לבד.
הלכתי אחריהם לוטשת מבט בכל פיסת דשא וכל פרפר שעבר.
היו ברקע קולות וזמזומים אבל לא ראיתי אף איש בסביבה.

נכנסו לחדר.
היו בו ספות וטלוויזיה גדולה שדלקה על ערוץ הנשיונאל
ג'אוגרפיק.
הייתה בפינת החדר עמדת קפה עם מכונת אספרסו כחולה.
הבחורים אמרו לי לשבת והציעו לי קפה.
בקושי יכולתי לדבר, המילים שהוצאתי היו שטוחות וקרות.
רציתי לשאול כל כך הרבה שאלות, אבל הן נתקעו איפה שהו בין
הבלבול לפחד.
הם שאלו אותי מאיפה ואני, בת כמה, מה אני עושה בחיים ועניתי
כשמבטי בוחן את כמות הקצף בקפה ואף לא פעם אחת מתבונן בהם.
עבר פרק זמן ארוך אבל לא ארוך מידיי והם כמו מהספה ואמרו לי
שבזמני אני אלך לחדר שלי.
הרמתי את הראש, אמרתי להם שבטח ישנה טעות ושבחיי לא הייתי
במקום הזה.
בקול מעודן הם הסבירו שאין לי מה לדאוג ושסידרו לי חדר עד שאני
אצא.
יצאתי אחריהם. הם הסבירו לי כיוונים ושמדובר בבניין קומות מספר
6 דירה 3.
הלכתי לבדי לכיוון החדר, אנשים חלפו באזור, אבל איש מהם לא
הסתכל עליי כדי לברר מי אני.
הנחתי שהם חושבים שהם מכירים אותי, כי בכל מקום אחר היו שואלים
אותי מי אני ולאן אני הולכת, מה אני מחפשת.
הגעתי לחדר, היה שלט ריק והדלת הייתה פתוחה.
נכנסתי פנימה ונשכבתי על המיטה שלמרבה ההפתעה הייתה נוחה
להפליא וכשהתעוררתי היה נידמה לי שכבר היום למחרת.
היה לי בחדר ארון בגדים מלא בבגדים שמתאימים לי, בגדים
יומיומיים.
בפינת האוכל שהייתה לי בחדר מצאתי פתק בו רשום לוח זמנים של
איפה אני צריכה להיות מהרגע שקמתי ולמשך כל היום.
עדיין לא העזתי להתחיל לנתח מחשבות, פשוט פעלתי לפי הנחיות
והשתלבתי שם עם הזמן.
החוסר בשעון הפריע לי בימים הראשונים אבל התרגלתי בלית ברירה.
הייתי קמה, הולכת לכיתה האפורה, שם היו מרצים על סוציולוגיה
בדרך כלל.
הכיתה  השנייה הייתה הכיתה הלבנה שבה הרצו על תורות מדעיות
מסוגים שונים.
בין הכיתות היה משטח דשה ירוק ויפה ובו לאחר ההרצאות המדעיות
הייתי יוצאת אליו והיו בו שולחנות ועגלות אוכל עומדות בצדדים.
אחרי שאכלתי הייתי עוברת לכיתה הצהובה שם היו כלי יצירה בעץ,
בבד, צבעים מכל סוג, חוטים.
משם עברתי לכיתה הכתומה בה היו המון ספרי קריאה וסרטי וידיאו
שיכלתי לראות שם.
הכיתה האהובה עליי הייתה הכיתה הורודה. בה היו כלי כתיבה
וניירות ויכולתי לשבת עם עצמי ולכתוב את כל העולה על ראשי.
הייתה לי מגירה בה אפסנתי את כל עבודותיי.
הזמן התחלק לי לצבעים, ספרתי לי במחברת שהכנתי בכיתה הורודה,
כמה ימים עוברים ורשמתי מה אני עושה בכל יום חדש.
לא ידעתי מה התאריך ומה השעה ומה קורה בעולם והיכן ההורים
שלי.
רק ידעתי שאני עושה מה שכתוב לי לעשות.
היו שם עוד בחורים ובחורות בני גילי לדעתי אבל איש לא דיבר עם
האחר.
באחד הימים בכיתה הצהובה ציירתי לי ציור עם גירי פנדה, ציור
פשוט שבו מרחתי צבעים על הדף.
מישהי ניגשה אל הציור שלי והסתכלה עליו.
היא אמרה בקול חנוק שהציור שלי יפה.  עניתי לה גם בכל חנוק
ויצרנו שיחה.
לא שאלנו מאיפה באנו ואיך הגענו לכאן.
היינו נפגשות בכיתה האפורה מידיי יום ומשם עושות את כל מסלול
הכיתות ביחד.
עם הזמן שתינו התחלנו לדבר חזק יותר וברור.
היינו משתוללות בכיתות וחוזרות אחרי שהחשיך לחדרים.
יום אחד כשקמתי ראיתי מכתב נוסף שהיה מונח בפינת האוכל בו קראו
לי לגשת לחדר של מילה.
נכנסתי לחדר מביטה אם נמצאים בו אנשים וראיתי אישה מבוגרת
עומדת ליד מכונת האספרסו ומכינה קפה.
אמרתי סליחה כדי לתפוס את תשומת ליבה והיא פנתה אליי, מסמלת לי
בקרירות מה אני רוצה ממנה.
עניתי שקיבלתי מכתב שהורה עליי להגיע לחדר הזה.
היא בחנה אותי במבטה, הניחה את כוס הקפה של על שולחן קטן ולקחה
אותי איתה.
הלכתי אחריה עד שהגענו לחדר לבן וגדול עם דלתות זכוכית
גדולות.
נכנסנו פנימה ואחרי הליכה קצרה הגענו לפרוזדור ארוך ובו המון
דלתות.
היא הסתובבה והשאירה אותי שם.
עמדתי מספר דקות בלי לזוז, פחדתי לטעות ולפתוח דלת שאסור לי
ושיכעסו אם אפתח אותה.
רציתי ללכת עם ההיגיון הפשוט ולפתוח את הדלת הראשונה דבר
ראשון.
החזקתי את ידית הדלת ופתחתי אותה באיטיות. הזזתי את הדלת מביטה
דרך החריץ שנוצר ונכנסתי פנימה.

צעדתי צעד קדימה והדלת נטרקה אחריי.
רוח חזקה נשבה עליי והרמתי את מבטי וגיליתי את עצמי במרכז כביש
ראשי שלמולי משאית שמתקדמת בצורה מהירה.
לקחו לי כמה שניות מיותרות לנסות להזיז את עצמי אבל לא הצלחתי,
רק שמעתי את צפירת המשאית שצופרת לי ונפגעתי.
הפגיעה העיפה אותי אחורה אבל בגלל שהנהג ראה אותי מרחוק הוא
האט ולא נפגעתי חזק.
איבדתי את ההכרה ומצאתי את עצמי מוקפת באנשים שלא ראיתי זמן כל
כך ממושך.
אימא חיבקה אותי וליטפה את השער שלי.
הרגשתי מוזר, לא כאב לי אבל השאירו אותי להשגחה של שלושה ימים
שם.
השתחררתי הביתה ולא העזתי לשאול מה התאריך ואם שמו לב
שנעלמתי.
באוטו בדרך חזרה מהבית חולים שמענו ברדיו מהדורת חדשות אז
כיוונתי את השעון מחדש.
כשנכנסנו לבית הפלאפון שלי היה מונח סדוק על השולחן.
שאלתי את אימא מה קרה לו והיא הסתכלה עליי במבט מפחד הושיבה
אותי בסלון וישבה לידי.
היא התחילה לספר שכשנסענו ביקשתי לצאת החוצה כי הרגשתי לא טוב
ועצרנו בצד ויצאתי.
היא הסתכלה עליי והתמלאה דמעות.
היא סיפרה שאיך שירדתי והסתובבתי מכונית פרטית התנגשה בהם
מאחור והם והמכונית השנייה עפו כמה מטרים קדימה.
היא סיפרה שהיא ואבא שלי אושפזו לשבוע אבל אף אחד לא ידע מה
קרה לי.
שאלתי אותה כמה ימים נעלמתי והיא נגבה את דמעותיה ואמרה לי
שאלו היו השנתיים הכי קשות שעברו עליה.  כל יום היא הייתה
מתעוררת בפחד מה קרה לי ומה עשו לי.
אמרתי לה שאני מצטערת וחיבקתי אותה חיבוק חם כזה שהיה חסר לי
כל כך.
אבא שלי נכנס הביתה אז אני ואימא התחלנו להכין את ארוחת
הצהריים.