אחרי כך השנים...סוף כל סוף אני מבין

03.05.2006

אומרים שאין אתאיסטים בשוחות. אף פעם לא ידעתי אם אני מאמין,
אולי השליתי את עצמי שאני כזה (אתאיסט הכוונה)...
כילד, אני זוכר שהאמנתי במשהו, אחרי הכל, בני-אדם זקוקים למשהו
להאחז בו, לבכות אליו בלילה, ולהודות לו ברגעי האושר. עם
השנים, שהתבגרתי, האמנתי פחות. אולי סרבתי להאמין, ואני עדיין
מסרב, להאמין בכוח עליון, חנון ורחום ששוכן במרומים וקובע
גורלות. לא מוכן לקבל את העובדה שקבעו לי את הנתיב בו אני
הולך. אני אדון לעצמי - כך הייתי, וכך אהיה.

אבל לפעמים, רק לפעמים, בלילה, אני תוהה אם הוא עדיין יהיה
מוכן לשמוע את הבכיות שלי.

מאז ומתמיד מצאתי את עצמי נמשך לבחורות בעייתיות. הן תמיד היו
יפות, בעלות חן וקסם, גם אינטיליגנציה לא הייתה חסרה שם, אבל
הן פשוט סיבכו אותי. תמיד דאגתי לבחור אותן בקפידה, את אלה שהן
לא בשבילי. במאבק הנצחי שהתחולל בתוכי, בין הגיון לרגש, האחרון
ניצח. והיא? גם היא הייתה כזו, רק שהיא בחרה בי.

קארי פיליפס נמצאת איתי מהזכרון הראשון שלי. היא נמצאת בו, אבל
לא נראית. וכך הייתה תמיד.
אם לחזור להתחלה, אני עדיין תוהה ביני לבין עצמי עד כמה היא
אמיתית...היא איתי בזכרונות, היא איתי בחלומות, היא איתי
בתקוות וגם, בנפילות. כשאני נמצא בחברת חברים, היא יושבת בצד
ומשקיפה...מידי פעם מבזיקה חיוך כשהיא חושבת לעצמה איזה מן אדם
הפכתי להיות.
אי אפשר לראות אותה, אבל השפעתה עלי היא גלויה. אי אפשר להכאיב
לה ולגעת בה - אבל שכואב, כואב לנו ביחד.
האם היא קיימת? האם להאמין? האם קיימות רוחות רפאים?

יש בנינו יחסי אהבה-שנאה. והם ידעו עליות ומורדות. כמו גל
סינוס שלא מסתיים, כמו ההוא מבית החולים, שמראה דופק. ביום שגל
הסינוס שלנו יאבד את קימוריו, אדע שיקיריי מזילים דמעה, כי
הגיעה העת לטמון אותי באדמה. ועד אז? לא נעזוב אחד את השניה.

אין יום בלעדיה, וכל יום אני לומד. כל יום לצידה אני מתחזק
ומשתפר. לומד מהטעיות, ומעכל.
מעכל לאט שהחיים הם לא פיקניק. אבל זה מוזר, מי בכלל רוצה
לעכל? מי לא מתגעגע לתום הילדות?
לאשליה שאין רוע בעולם. לתחושת החום והליטוף של הרחם.
לעזאזל הרחם.

אין יום בלעדיה, וכל יום איתה הוא מאבק. היא מציבה מכשול על
גבי מכשול, ואני מנסה להתגבר.
היא עוקצת ומקניטה, ואני, נותר אדיש. לעיתים, ברגעי השבירה -
אני מבקש אותה לעזוב אותי, לשחרר אחיזתה מגופי וממוחי, ולא
לראותה שוב.

אני יכול לבקש עד מחר, עד קץ הימים, עד ששערי ילבין, היא לא
תעזוב. היא שם - מעצבת את אישיותי, נעזרת בדמעות כדי לרכך את
הסלע, ולחצוב בו את גורלי.

ניסיתי להיכנס לראש שלה, אבל הוא מורכב מידי בשבילי. אני לא
מבין את הראש שלכן, נשים...
לבסוף, לאחר 20 קיצים איתה, פיענחתי שביב מידע. היא לא חשה
צער, עצב או חרטה. אפילו, היא חלקה איתי משאלה.

כמו רוח רפאים, תחת החמה בצהרי היום, בין המהלכים והצפירות
ברחוב סואן - היא רוצה להיות מה שהיא לא.
רק להתממש ל-5 דקות, ולתת לי חיבוק, חיבוק של תקווה.

קארי פיליפס -  לאן שלא אלך על ליבי אשא את ראשי התיבות של
שמך. אהובתי - CP.


גילוי נאות:
המחבר סובל משיתוק מוחין מלידה.
הידוע בשמו הלועזי כ - Cerebral Palsy.
CP