למחרת כשעשינו על האש כבר הרגשתי שאתה עושה לי בכוונה, הרי
סיפרת לי בעצמך שאתה לא באמת אוהב אותה, אז למה נישקת אותה
כמעט בכל הגוף בעדינות ובדאגה כזו מול הפנים שלי אם לא כדי
להכאיב? ואני - עם הספר ששימש לי כמחיצה טיפשית ביני לבין כל
ההשפלה הזו שהעברת אותי.
שנאתי אותך - סופית. זהו. פשוט ידעתי כבר שכלפיך אין לי שום
רגש שקרוב בכלל לאהבה. שנאה טהורה, זה כל מה שאני מצליחה לחוש
כלפיך היום.
איך אתה יכול להתנהג כאילו לא היו דברים מעולם? האם אני
סכיזופרנית? האם דמיינתי את כל שארע בחורף האחרון? את כל
החיבוקים, הדאגה, הלילות שהסתובבנו שעות עם האוטו לחפש מקום
לעשות בו פיקניק ולבסוף כשמצאנו, שכבנו על שמיכה מתחת לכוכבים,
בתוך הערפל, קופאים מקור אבל מחממים אחד את השני, מתחבקים
וצוחקים שעות, את הימים שהתחננת שאני אבוא אליך אפילו שידעת
שכבר ממש מאוחר ואין סיכוי, את הקטעים שרק חיפשת לגעת, לחבק,
לחטוף עוד נשיקה כשהם לא מסתכלים...
מה גרם לך להתהפך ככה? זה מה שעושה לך האהבה? אם כך אני לא
רוצה לדעת מה עושה לך השנאה... או שמא זה מה שאתה צריך, שאני
אשנא אותך כדי שתאהב אותי. אז בבקשה! מעכשיו אני שונאת אותך!
אבל גם אם תאהב אותי - אני כבר לעולם לא אוכל לאהוב אותך
בחזרה.
כמו שאמרתי, אחרי הסבל הזה - כבר אין בי שום רגש שדומה לאהבה
כלפיך.
מה שעברתי בשבועות האחרונים ריסק את הביטחון העצמי שלי לרסיסים
ועכשיו אני צריכה לאסוף את השברים... אז אני מזהה בעצמי כמה
צעדים שמנגנון ההגנה הטבעי שלי מבצע בי, אחד מהם הוא כאשר אני
מתחילה להסתכל על גברים מבוגרים ולרצות בקרבתם (תסביך אב...)
כנראה כי אני יודעת שזה המקום שבו אני מרגישה הכי בטוחה, תמיד
הייתה לי משיכה למבוגרים, עכשיו אני צריכה מישהו כזה לידי יותר
מתמיד, שיעזור לי לאסוף את השברים, מישהו גדול, פיזית ונפשית,
שיגן וישמור עליי מפניך ופני כל האנשים הרעים, מישהו שיקשיב לי
ובאמת יהיה שם כשאצטרך אותו, ולא כמוך שעזבת כשהיה לי הכי קשה,
ראית אותי מדממת אחרי הניתוח הנוראי הזה (שהוא חצי בגללך!)
ופשוט קמת והלכת אליה - גם אז שנאתי אותך אבל ויתרתי, ואמרתי
שמחר תבוא אבל גם אז רצית להיות איתה, כי גם היא הייתה במצוקה
אז שוב ויתרתי ואמרתי שמחר תבוא, אבל אז הלכת לים.... אני כבר
לא מוותרת לך, אין לך מחילה.
