אתמול אמרתי לה: "אני אפסיק להעיק עליך"...
נתתי לה נשיקה על הלחי, ועזבתי.
זאת הפעם הראשונה שהיא הסתכלה לי בעיניים, אבל באמת. עיניה
החומות פעורות לרווחה, אמיתיות, קרות. "אני רוצה להפסיק את
זה", היא אמרה בלי לרעוד ישר לתוך העיניים שלי. נעים לי אבל רע
לי. למה רע? כי אין הבטחה. אין עתיד. אשליית העתיד הזאת הורסת
הכל. בגללה היא לא נישקה אותי באמת מעולם, בגללה היא לא התאהבה
בי. בגללה לא היינו בעצם זוג. בגלל הבטחה... ואני, הייתי
אמיתי. לא תהיה הבטחה, אינני יכול להבטיח לך משום שאין עתיד
בינינו. אין עתיד, אבל אני כן התאהבתי. למדתי שיש יותר
מהתאהבות של אחד, מעוצמה אחת. וכן, התאהבתי בה באופן וברמה
מסויימת. היא עצרה בעדי ושם נתקענו. היא לא יכלה להיות איתי
כשאין הבטחה ובעקבותיה היא לא פתחה את הרגש. לא פתחה את הרגש
אלי ואני הרגשתי זאת. אז מה הבעיה שלי למכור אשליות? מה הבעיה
שלי לומר מה שהן רוצות לשמוע, לגרום להן להיפתח אלי לחלוטין
ואז להיפגע? הרי אני נפגעתי ממנה גם בלי הרגש שלה, אבל את מתק
דבש הרגש שלה לא קיבלתי. האין אני חוזר לעברי? האין אני עושה
את אותה הבחנה שוב ושוב? או אולי עלי למצוא מישהי שרגישותה
תהיה כה עצומה שהיא תסחרר את ראשי?
אני יותר לא אעיק עליך. אבל זכרונך עלי עוד מעיק.