השיר היפה הזה של אפרים תפס אותי שוב ביום אחר במישור אחר.
אז כאן גירסת בלוז.
פסנתר, סקספון, חליל, תופים ולווי ווקאלי מתחרפנים בחגיגה.

אליך ברכבת קרונות משקשקים על הפסים.
הנוף אינו מוכר.
כמו הלמות הגלגלים.
מדביקות פעימות את הלב שהחליט לאמץ,
את עקבות התקוות
ועכשיו כבר חדל להתגונן.

קטר עוצר אליך, התחנה ברחוב שלושים.
הקדמתי בשעתיים.
אם כי אחרתי בשנים.
צעדי אל ביתך לא חדל להדהד.
פעמון מצלצל, נביחה...
פתחת לי בפיג'מה.


חלפו יומיים, קרונות נאנחים על הפסים.
החרשתי שבעתיים
כמו אילמות הגלגלים...
מדביקות פעימות את הלב שהפסיק לאמץ.
את עקבו התקוות
ועכשיו, אין על מה להתגונן.